מצעדי הגאווה הראשונים צעדו בשנת 1970 בערים שיקאגו וניו יורק, לציון שנה למהומות סטונוול בניו יורק, אשר נתפסו כמאורע שכונן את המאבק לשיוויון זכויות הלהט"ב, לאחר שנים של דיכוי ורדיפה. מראשיתם, התנהלו מצעדי הגאווה באווירה מינית מתריסה, קרנבלית, חגיגית וצבעונית – אווירה אשר הפכה אותם לסמל ולמושג. אופי זה של המצעדים נועד לעמת את החברה עם הסטריאוטיפים שלה לגבי מין, מגדר ומה שנתפס בעיניה כהתנהגות מקובלת, וזאת בנוסף למטרות פוליטיות שגרתיות יותר כגון חיזוק תחושת האחדות הקהילתית, העצמה אישית וקהילתית והשגת בולטות תקשורתית ונראות.

בשנים שלאחר מכן, מצעדי הגאווה התקיימו בבירות התרבות המערבית הגדולות, הפלורליסטיות, הקוסמופוליטיות והמזוהות ביותר עם קהילות הלהט"ב שבהן (כגון ניו יורק, סן פרנסיסקו, לונדון, פאריז, ברלין, סידני), ועוררו הדים ותגובות חזקים של התנגדות, אך גם של תמיכה.

ברבות השנים צורת הביטוי הזו הלכה והתרחבה למדינות וערים נוספות, ובכל מקום המשיך ללוות אותה הדימוי הציבורי של אירוע נועז ופרובוקטיבי, גם כאשר בפועל מדובר היה בתהלוכות מתונות וצנועות ביותר, ולמרות שלאורך השנים, המיניות המוחצנת הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות ההטרוסקסואלית.

מצעד הגאווה עושה עלייה

בישראל התקיים מצעד הגאווה הראשון בשנת 1998, בתל אביב, בשנת 2002 התקיים המצעד הראשון בירושלים, בשנת 2003 באילת, וב- 2007 בחיפה. במקרה של המצעד בירושלים זכורים היטב קולות ההתנגדות הקשים שהגיעו בעיקר מהמגזר הדתי, ששיאיהם פיגוע הדקירה בשנת 2005 וביטול מצעד הגאווה העולמי בשנת 2006. המצעד הירושלמי, יש לציין, עורר התנגדות קשה למרות שהיה בעל אופי מתון ושמרני ביותר מבחינה מינית וכלל בעיקר ביטויים מחאתיים ופוליטיים רגילים.

גם במדינות אחרות התקיימו מאבקים מרים ואלימים סביב  מצעדי הגאווה – בעיקר במזרח אירופה. במוסקבה העירייה אסרה על קיום המצעד, ומי שהעזו לצעוד בכל זאת הותקפו על ידי שוטרים וגם על ידי לאומנים ודתיים קיצוניים. בוורשה העירייה אסרה על קיום המצעד והאשימה את מארגניו ב"טרור", ובזגרב הצועדים הותקפו באלימות פיזית קשה על ידי המשטרה בסיוע מתנגדי המצעד וגם עוברים ושבים. בכל המקרים במזרח אירופה, לא היה מדובר בתהלוכות בעלות אופי מיני פרובוקטיבי, אך די היה בדימוי הידוע על מנת להצית את הדמיון הקולקטיבי ולעורר אנטגוניזם, ובעצם לגרום לפספוס האקט המחאתי וההצהרתי שלהם.

מיותר כמעט לציין, שברוב מדינות העולם מצעד הגאווה לא יכול לעבור כלל. בעשרות מדינות קיימים עדיין חוקים נגד קיום יחסים הומוסקסואליים, ולעתים אף נגד התנהגות מינית שנתפסת כבלתי נורמטיבית.

הולדת היום הבינ"ל נגד הומופוביה

ליום הבינ"ל נגד הומפוביה יש היסטוריה קצרה בהרבה. היוזמה לציון היום הזה נולדה בקנדה בשנת 2003, כאשר ציינו שם את היום הלאומי נגד הומופוביה. פעילי זכויות להט"ב צרפתיים שהתלהבו מהרעיון וביקשו לקחת בו חלק הפכו אותו ל"בין-לאומי". התאריך נקבע ל-17 במאי, תאריך קרוב לאירועי הגאווה המתקיימים באופן מסורתי בחודש יוני, ומתייחס לתאריך בו בוטלה הנטייה החד מינית כהפרעה נפשית ע"י איגוד הפסיכיאטריה הבינ"ל (רק בשנת 1990!).

היום הבינ"ל הוא בעל תכנים ודגשים שונים למדי מאלה של מצעד הגאווה – הוא בדרך כלל נעדר את התכנים המיניים "הפרובוקטיביים", ומתמקד בשנאת הלהט"ב ולא בלהט"ב עצמם, מתוך תפיסה שזו הבעיה שבה יש לטפל. הוא לא מנסה לעמת את החברה עם התפיסות שלה לגבי מיניות, אלא עם התפיסות שלה לגבי דיכוי ואלימות כלפי מיעוטים מיניים. הוא מתריס פחות ומשתמש באמצעים פוליטיים ותקשורתיים באופן סולידי ומקובל יותר. מאפיינים אלה מאפשרים לגייס תמיכה רחבה יותר למסרים, ומפחיתים את ההתנגדות אליהם. למעשה, הם "מעבירים את הכדור" לידי המתנגדים למסרים, שכעת צריכים להסביר מדוע עמדותיהם הן לגיטימיות, בעולם שמכיר במידה הולכת וגדלה בזכויות אדם.

מבחינה זו, היום הבינ"ל, שמטבעו מושך פחות את תשומת הלב התקשורתית והציבורית, זכה להצלחות ניכרות במגרש הפוליטי כמעט מיום היווסדו. ארגונים (האו"ם, האיחוד האירופאי) וממשלות אימצו בקלות את המסרים ודרכי הפעולה של התנועה, והביעו תמיכה נלהבת במטרותיה. הצלחה זו התרחשה גם אצלנו, כאשר לרגל יום הבנ"ה הראשון שצוין בארץ בשנת 2006, נשיא המדינה דאז, משה קצב, פרסם הודעת תמיכה, ובכנסת התקיים דיון בנושא הומופוביה, בהשתתפות שרת החינוך.

היום הבינ"ל נגד הומופוביה התקבל בהתלהבות גם על ידי פעילי להט"ב בחברות מסורתיות, ובמדינות שבהן אין מסורת דמוקרטית של זכויות אדם. היעדר הפן המיני המתריס של האירוע אפשר לכוון למטרות צנועות וריאליות יותר בחברות אלו, ולהעביר מסרים ורעיונות בדבר סובלנות והגנה על להט"ב.

הרצח באגודה מחדד המסרים נגד הומופוביה

לאחר הפיגוע הנפשע בבר נוער באוגוסט 2009, התברר שוב שהמסרים של אי אלימות כלפי הקהילה, קרובים בהרבה לקונסנזוס מאשר הרעיונות של פתיחות וסובלנות מינית. נשיא המדינה שמעון פרס (שהתנגד למצעד הגאווה בירושלים!) ושרי ממשלה, הופיעו באירוע המחאה הגדול שנערך בעקבות האירוע. באופן סמלי למדי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ביקר בבית אגודת הלהט"ב וגינה שם את הפיגוע, אך עם זאת סירב להצטלם לצד דגל הגאווה.

לצד האכזבה מאי אימוץ רעיונותינו החברתיים והתרבותיים, נוכחנו שראשי המדינה לא היססו להביע התנגדות פומבית ונחרצת לאלימות כלפי הקהילה. ואפשר שעמדתם זו מהווה את הבלם הטוב נגד הישנות פעולות טרור נגד הקהילה, במיוחד בהינתן העובדה שנכון לשעת כתיבת שורות אלו, הרוצחים טרם נתפסו.

לסיכום, ניתן לומר, שהיום הבינ"ל נגד הומופוביה עוסק במינימום הנדרש כאן ועכשיו למניעת אלימות כלפי להט"ב, בעוד מצעד הגאווה מציג חזון אידיאלי של פתיחות חברתית ופלורליזם מיני ומגדרי. שני המסרים חשובים באותה מידה, ומכאן החשיבות שהקהילה תציין ותקיים את שני האירועים במועדיהם.

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה

התרגזת? הסכמת? יש לך מה להגיד על הכתבה? לתגובות »

תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

  • על איזו "גאוות יחידה" אתם מדברים?על איזו "גאוות יחידה" אתם מדברים? איך זה, שבמקום מאבק ומחאה, עסוקים מארגני מצעד הגאווה בת"א בתחרות "נער החוף" וב"כפר גאווה" ומטאטאים את הרצח בברנוער מתחת השטיח? התשובה ברורה: רצח לא יכול […]
  • צ'ייקובסקי: הפתיחה 2014צ'ייקובסקי: הפתיחה 2014 במהלך ההפגנה מול שגרירות רוסיה במחאה על רדיפת הלהט"ב, אנו נקיים לראשונה מחאה מוסיקלית, באמצעות ביצוע של קטע החצוצרה והתותחים המפורסם מתוך היצירה "פתיחה […]
  • מאמר מערכת: זה לא הגיע להםמאמר מערכת: זה לא הגיע להם הרצח בברנוער, השבוע לפני שלוש שנים, הביא למפנה בדעת הקהל כלפי להט"בופובי ופשעי שנאה. מרכז הדיווח שיושק השבוע יוכל לסייע בתרגום התפיסות […]