"…להגיד לך את האמת. בזמן שאתה מודאג ש"התופעה" מתפשטת, אני מודאג ממצבם של עוד אלפי נערים במדינה שלנו שנמצאים כרגע במצב הרבה יותר גרוע משאני הייתי בו." שימי ראובני כותב למנחם בן ישר מהלב, ומזמין אותו למצעד הגאווה. אולי הפעם הוא יבין…

שימי ראובני

מאת: שימי ראובני

מכתב רשמי שנכתב מהלב הינו אוקסימורון כמעט מוחלט.

בכל זאת אשמח אם תקדיש חמש דקות מזמנך הפנוי למילים הספורות אשר אכתוב פה.

אני שימי ראובני או בשמי המלא שם-טוב, בחור בן 24 תל-אביבי מהרחם, בוגר הקורס לקופירייטינג במכללת acc ע"ש תרצה גרנות ז"ל.

אני רוצה לבקש ממך לשבת ולהתרכז.

עכשיו רק לכמה דקות נסה לחזור אחורה בזמן לגיל נעורייך, כן אני יודע שזה לא היה אתמול אבל ישנם דברים שוודאי לא שכחת.עכשיו תנסה להיזכר בפעם הראשונה שהרגשת שאתה מתאהב במישהי, תנסה להיזכר- האם נישקת אותה? יכולת? מתי זה בדיוק קרה?

נסה להיזכר במבוכת הנעורים הקלילה, בפעם הראשונה שהרגשת שכל גופך כמה להרגיש את אותה האחת, נעים הא?

התמימות הכמעט אינהרנטית הזו, הצורך הראשוני להרגיש את קצב פעימות הלב מתגבר קיימת בכל נער ונערה בכל זמן שהוא, גם לפני 40 שנים וגם בימינו אנו.

תישאר לכמה דקות באותה תקופה שטופת הורמונים והתרגשויות. אתה כבר וודאי רוצה לחזור לשם ולו רק לכמה דקות, לגוף הצעיר ההוא ולנשמה המזוככת. אנכרוניזם זה אף פעם לא פשוט.

עכשיו תקום מהספה ככה לאט לא מהר מדי ותחשוב שהיה אפשר לבטל את הנוסטלגיה הזו שהתרפקת עליה עד לפני כמה רגעים. תחשוב שהיה משהו שהיה מונע ממך את הקסם של אותם שנים, שלא היית יכול לחזור אחורה כי לא היה לך במה להיזכר.

תחליף את ההתרגשות של אותו נער שהיית בנער שמפחד, שמסתגר בחדרו מרבית מהזמן, שלא בא במגע מיני ורחוק מלהגשים פנטזיות. נער שרק רוצה להגיע לגיל שבו הוא לא יצטרך להסתתר תחת זהות לא שלו, אחד כזה שהאינטראקציה שלו אפילו עם עצמו מקולקלת.

קצת לפני שבכלל אזכיר את המונח "זהות מינית" אדבר מעט על תחושות.

אני זוכר היטב את השונות הזו בנעורי, את הצורך להרגיש כמו כולם אל מול חומה גדולה של אנשים שמונעת ממך. אני זוכר חיוכים מזויפים, את המחנק בגרון שכל החברים בפנימייה מדברים על בנות במושגים של ילדים כמו: "וואי איזו שווה, מה הייתי עושה לה" ורק אני לא ממש מבין מה הם רוצים, אבל אני ממשיך ומהנהן עם הראש. אני זוכר שכינו אותי "הומו" מילה שאז (ועד היום) בעצם נחשבת לקללה. "מתרומם" "מתכופף" ושאר דברים שאני באמת הם היום, בזמנו-זה כל כך צרם.

וגם אני כמוך כותב שירים מילדותי, רק שאז הם היו כולם מאוד מורבידיים ונטולי שמחת חיים, איזה מזל שהתקופה ההיא עברה יחסית במהירות וגדלתי אל תוך סביבה הרבה יותר תומכת.

עכשיו קח את הדברים שכתבת באותו טור מדובר על ה"תופעה ההומוסקסואלית" ושוב בצורה אנכרוניסטית תחשוב שאני הייתי קורא אותם אז בעודי נער מבולבל. האם הייתי מרגיש מחויב להימשך לנשים? האם זה באמת כל כך נורא שלא הלכתי בתלם? האם החברה באמת כל כך צריכה אותי לצד הנורמות המוסכמות שלה?

והשאלה הכי חשובה-האם זה באמת משנה אם המשיכה המינית שלי היא מולדת או נרכשת?

כיום כמעט שבע שנים אחרי אני כבר במקום אחר לגמרי, ההשלמה לא הייתה כל-כך קשה בסופו של דבר ואת האמת שלי שחררתי אל אוויר העולם כבר בגיל 18. בעזרת כמה וכמה אנשים טובים שהיו לצידי וגם כמובן בעזרתה האדיבה של העיר שבה נולדתי-ת"א, רקחתי נוסחה מושלמת של רצונות ושאיפות סביב אותה "זהות מינית" בה אתה נוהג להתעסק לא מעט.

אבל אני מודאג, להגיד לך את האמת. בזמן שאתה מודאג ש"התופעה " מתפשטת, אני מודאג ממצבם של עוד אלפי נערים במדינה שלנו שנמצאים כרגע במצב הרבה יותר גרוע משאני הייתי בו.

בסביבת אותם נערים יש וודאי לא מעט אנשים שקראו את הטור שלך ושומעים את ההתבטאויות שלך ומנצלים את המצב על מנת להרע לאותם נערים.

אלימות על כל גווניה היא לצערי חלק בלתי נפרד ממדינתנו הקטנה, לא מהיום אנו מודעים לכך שהסובלים העיקריים ממנה הם האנשים השונים-בדתם, גזעם והעדפתם המינית.

אותם נערים סובלים ממנה על בסיס יום יומי ויש לעשות את כל אשר ניתן על מנת להוקיע כל סוג של אלימות כלפיהם. אותם ילדים שהמראה משקרת להם כל בוקר, אותם ילדים עם לב מדמם ושיניים רועדות שרק רוצים ללחוש בשקט, שזה בעצם לא כל כך נורא.

בתור איש תקשורת ותיק יש לך אחריות על כתפייך. האם אתה באמת רוצה ברעתם של אותם נערים? האם חופש הביטוי שלך משתווה לכאב הלב שלהם? והאם אפשר בכלל לרפא את הפצעים? מה קורה אם הנפש נחבטת חבטה אחת יותר מדי?

הדברים אשר נאמרו בטור שלך עלולים לזרוע שנאה רבה בקרב הציבור הישראלי, אך האם אנחנו יכולים להרשות לעצמינו עוד סיבות לשנוא?

יכול להיות שאני שואל יותר מדי שאלות, אבל 2 הנרצחים בבר הנוער ב2009 כבר לא יכולים לשאול אף אחד שום דבר. (ובאמת שניסיתי להתאפק לא להזכירם).

לכן אני קורא לך, מזמין אותך, לא בתור הומו, בתור אדם בשר ודם כמוך-בוא למצעד הגאווה הרשמי בת"א אשר יערך ב10.6.2011-על מנת שתוכל לשפוט בעצמך ולשאול את עצמך בשנית-האם אתה באמת נגדינו? האם הייתי רוצה שיקרה למישהו משהו? והאם אתה באמת יכול להפריד בין הומואים "מקסימים" כמו שכינית אותם לבין ה"תופעה" עצמה? או שבעצם הם כרוכים האחד בשני.

אני מזמין אותך לראות את האהבה השרועה לאורך כל המצעד, את הראוותנות המשעשעת, את מגוון הצבעים אשר המדינה שלנו התברכה בהם. אני מזמין אותך לראות איך לכמה שעות אנשים מכל הארץ מגיעים כדי לייחד את השונות שלהם, גם את אלו שהולכים בשולי המדרכה נבוכים ומסתתרים מהמצלמות. אני מזמין אותך מנחם, לשפוט את דעותייך מחדש ולחשוב לאן הן יכולות להוביל-או לפחות לאן הפרסום שלהן יכול להוביל. את כל זה תוכל לעשות אם תגיע למצעד, תפקח את העיניים תראה אותנו, אף אחד לא באמת נולד טוב יותר או פחות.

לסיום, אם הצלחתי לדגדג את קצוות העפעפיים שלך עשיתי את שלי, זו האמת שלי ואחרי כל הדיונים סביב הטור שלך החלטתי להוציא אותה לאור.

אתה מוזמן.

שימי ראובני.

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה