איך זה, שבמקום מאבק ומחאה, עסוקים מארגני מצעד הגאווה בתל אביב בתחרות "נער החוף" וב"כפר גאווה" ובוחרים לטאטא את הרצח בברנוער מתחת השטיח? התשובה ברורה: רצח לא יכול לשווק תיירות. לאביב זומר, שסבל בילדותו משנאת האחר, נמאס. מצעדי הגאווה בתל אביב אינם מייצגים אותו

מאת: אביב זומר

בימים אלה עמלה עיריית תל אביב בחריצות על הקמת מצעד הגאווה בעיר. השנה מדובר במצעד ענק וחסר תקדים, המושקע בו כחצי מליון שקל. חלק מן הסכום ממומן ע"י המדינה ועיריית תל אביב. כמה נפלא! מצעד ענק, מרשים, משאיות, מוזיקה  בחורים חטובים בלבוש מינימאלי והרבה אווירת סקס! מי היה מאמין? משרדה של לימור ליבנת ישלם 50,000 ש"ח כדי לראות פייגלעך על משאיות!

זהו, אפשר כבר להכריז, יש לנו מדינה נאורה ומתקדמת בה העירייה והמדינה מממנות אירועי גאווה. מוזיקה, אלכוהול, חום, סקס, גברים בדראג… מישהו פה זוכר רצח? כבר שכחנו?  איך אפשר?! בוא נלך קצת אחורה אל מה שהוביל אותי לכתוב מאמר זה.

הומו צעיר וטרי שיוצא מהארון ומרגיש לא שייך

יוני 2007, אירועי הגאווה בתל אביב. אני, הומו צעיר. איך אומרים? פרש-מהארון. ממש רק יצאתי מהארון, וכבר מצאתי את עצמי בלב תל אביב, מוקף באלפי הומואים, לסביות, בי, טראנס וכל העולה לרוחי עם דגלים, מוזיקה ומשאיות. חום תל אביבי מקיף אותי מכל כיוון ואני, אני לא יודע איך לבלוע את כל מה שהולך סביב.

מצעד גאווה בתל אביב. כולם ביחד, אבל כל אחד לחוד? צילום: מאור ברזני

מצד אחד, אני סוף סוף נפגש פנים מול פנים עם הקהילה. שמח פה, חם פה, נעים פה. מצד שני, אני מרגיש מנותק, לא שייך. אני מרגיש שמשהו כאן לא בסדר, משהו בחגיגיות הזאת לא מסתדר לי בראש.

על מה הם כל כך שמחים? על מה המסיבה? את מי ניצחנו? אולי בעצם הם חוגגים את החופש של תל אביב? ממש כך, הקהילה השתלטה על מרכז המדינה. תל אביב הפכה להיות מקום בטוח, מקום מקבל, מקום חם, מקום בו אפשר לעשות מה שרוצים ולשמוח, לעשות מסיבה גדולה גלויה במרכז הבמה.

ילדות מלאה בשנאת האחר

אבל איפה תל אביב ואיפה אני? אני חיפאי, כל הילדות שלי מלאה שנאת האחר. בבית ספר היסודי עשו עלי חרם. לא אהבו אותי, כי הייתי שונה. בתיכון, שכבר הבנתי איך בדיוק אני שונה, שמרתי מכל משמר על השונות שלי, על הסוד הנורא.  הייתי שקט, הדחקתי, נמנעתי לעשות איתו משהו, המשכתי בחיי. ואז כשסיימתי את בית הספר, מישהי מיוחדת הושיטה לי את ידה ועזרה לי להבין בדיוק מי אני ומה אני באמת שווה.

עם כל המטען הרגשי שלי – כולל הפחדים, החרדות, והשנאה – הגעתי לחום של תל אביב, פלא שלא הרגשתי קשור?

ואז הגעתי למצעד שלי, המצעד בחיפה. מוקף בחבריי החדשים אני צועד עם הדגל החדש שלי, בעיר שלי, וצועק לא להומופוביה! אני מרגיש נכון, מרגיש שאני עושה משהו, שאני בונה משהו, שאני חלק ממהפכה שמתחילה בקטן עם הרבה רצון טוב.

למה אני מספר לכם את כל זה? לא רק ביוני 2007 היה לי קשה להתחבר למצעד בתל אביב, אלא גם היום, בעצם בעיקר היום. החברה שלנו נהיית קיצונית יותר בחוסר סובלנותה כלפי האחר, אטומה מדי בשביל לשמוע דעות המבטאות פתיחות, ממהרת לחרוץ גורלות של השונים ממנה. הבועה המכונה "מדינת תל אביב" נחדרה, השנאה הגיעה ללב ליבה, לבטן הרכה שלה, ללב הקהילה, הלא הוא הנוער.

איך אפשר להבליג על רצח ובאותו זמן לחגוג את החופש?

הרצח המחריד בברנוער אינו עוד פיגוע,  הוא לא עוד חיסול חשבונות בעולם התחתון, הוא לא עוד תאונה קטלנית בדרכים. הרצח בבר נוער הוא עבורי רצח מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. הרי איך מדינת ישראל יכולה להיות דמוקרטית, כאשר לשונה בה אין זכות לחיות עפ"י זהותו?

תגידו לי אתם, איך אני אמור להבליג על הרצח של המדינה שלנו כדמוקרטית, ובו בזמן לחגוג את החופש? 

השנה, כבכל שנה, עיריית תל אביב אחראית על הפקת המצעד. אינני יודע מה מתכננת העירייה, אני יכול לספר לכם שקראתי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות על תחרות נער החוף, על הכפר הגאה, על מסיבת רחוב מטורפת. מחאה חברתית? הפגנה? מסר של מאבק? לא. על זה כלל וכלל לא שמעתי.

אך מי יכול להאשים את העירייה? מדובר בגוף שמטרתו היא קידום העיר, שיווקה כיעד תיירותי יוקרתי ונחשק, חיזוק הכלכלה והעסקים בעיר. עולה השאלה: איך אפשר לשווק עיר תיירות שבליבה בוצע טבח נורא? פשוט, אי אפשר! כנראה בגלל זה, העירייה החליטה לטאטא את הרצח מתחת לשטיח.

כרזת התחרות נער החוף ת"א 2010. גאוות יחידה?

מנגד, קמה לה קבוצת: "צועדות לשינוי חברתי". זוהי קבוצה של פעילים בקהילה שהחליטו שהשנה המצעד בתל אביב צריך לשנות את אופיו למצעד חברתי, מחאתי, עם מסר ברור שאת הגאווה הזאת אי אפשר להרוג! במקום משאיות ומסיבה, שלטים, מגאפון וזעקה גדולה! חברי הקבוצה ניסו להיפגש עם העירייה, להשפיע מבפנים לשכנע, אבל ללא הצלחה. העירייה החליטה שהמצעד השנה יצעד כהרגלו, מסיבת רחוב גדולה.

השנה בת"א: מצעד עירוני ומצעד מחאתי זה לצד זה

לחברי הקבוצה לא נותרה ברירה, הם החליטו לערוך מצעד גאווה מחאתי נפרד מהמצעד העירוני. הוא צפוי להתקיים במקביל למצעד העירוני. כן אתם קראתם נכון, השנה בתל אביב צפויים מצעד עירוני ומצעד מחאתי, מסיבה והפגנה, באותו זמן בדיוק ובמקומות סמוכים!

שנה לאחר הפיגוע בברנוער וקהילת הלהט"ב בתל אביב מפולגת. חשבנו שהכאב יאחד אותנו, אך להיפך – הוא פילג אותנו. הקהילה היום נראית לי חלשה מתמיד. הומופוביה? פריפריה? שוויון? למי יש זמן להתעסק בזה? צריך לקדם את תחרות נער החוף או את המאבק כנגד העירייה.

אני צופה בכל זה מרחוק וכואב לי. כואב לי כי הפילוג השכיח מאיתנו את המאבק האמיתי. כואב לי כי הזיכרון של ליז טרובישי ז"ל נשכח. כואב כי המאבק של המדריך ניר כץ ז"ל ננטש. כואב לי, כי לאף אחד לא איכפת מהפצועים.

אז תגידו לי אתם, על איזו "גאוות יחידה" אתם מדברים?

אביב זומר, בן 21 מחיפה. מדריך בפרויקט לנוער גאה "פיצ'" בחיפה ופעיל חברתי בקהילת הלהט"ב. מפרסם מאמר זה היום כי כואב לי וחשוב לי להוציא את הכאב הזה מבפנים.

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה