מצב אבסורדי מונע למעשה ממרבית האוכלוסייה הטרנסג'נדרית לממש את זכויותיה הרפואיות. סחבת דכאנית ונוהל רפואי שלא עודכן בעשרים ושש השנים האחרונות, מאלצים את חברי הקהילה הטרנסג'נדרית לוותר על טיפול או לנסוע לחו"ל כדי להשלים את השינוי המגדרי ולשאת בעלויות שיכולות להגיע לעשרות אלפי דולרים

מאת: איריס רחמימוב

ד"ר איריס רחמימוב

ד"ר איריס רחמימוב

אינני חושבת שאחשוף סוד כמוס אם אגלה שישראלים נוהגים לפנות לרופאים לא רק במצבי חירום בריאותיים. ידע רפואי, טכנולוגיה רפואית ופרוצדורות כירורגיות שונות הם אמצעי מקובל לטיפול במצוקות נפשיות, להגשמת מאוויים, לשיפור איכות החיים ולהרגשה טובה יותר עם עצמנו ועם העולם. טיפולי פוריות, השתלת שיער, קשירת צינור זרע, ניתוחים פלסטיים, כדורי שינה, תרופות נגד חרדה הם בין השירותים הרפואיים הניתנים לאזרחי ישראל, חלקם במימון ציבורי מלא. ישראל הייתה מקום הרבה פחות נחמד וראוי לחיות בו אם היינו מונעים טכנולוגיה רפואית זו מאנשים החפצים בכך.

 

אין זה נדיר שטרנסג'נדרים יהיו בקיאים יותר מרופאים בידע המעודכן ובשיטות הטיפול האחרונות

על הנייר ישראל נראית גם מקום נחמד למדיי לאנשים המעוניינים בשינוי מגדר מגבר לאישה, או מאישה לגבר (אנשים טרנסג'נדרים במינוח המקובל). המדינה מכסה לכאורה את הטיפול אם מומחה לבריאות נפש מאשר שמדובר באדם טרנסג'נדר, והמדינה מכסה את הפרוצדורות הכירורגיות אם ועדה בבית החולים תל-השומר (המקום היחיד בארץ המוסמך לבצע פרוצדורות אלה) מאשרת אותן. אולם כפי שעולה משלוש עבודות מוסמך, אשר הוצגו במאי השנה בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת בן-גוריון ובפורום "מרחב משלנו" באוניברסיטת תל-אביב, שולט בארץ מצב אבסורדי שמונע למעשה ממרבית האוכלוסייה הטרנסג'נדרית לממש את זכויותיה הרפואיות. רק מנתח אחד בארץ מבצע ניתוחים לשינוי מגדר (וזאת בתדירות נמוכה). הפונים לתל-השומר נאלצים להתמודד עם סחבת דכאנית ועם נוהל רפואי שלא עודכן עשרים ושש שנים. מצב זה מאלץ יותר מתשעים אחוז מאנשי הקהילה הטרנסג'נדרית לוותר על טיפול או לנסוע לחו"ל כדי להשלים את השינוי המגדרי ולשאת בעלויות שיכולות להגיע לעשרות אלפי דולרים.

היעדר מומחים לרפואה טרנסג'נדרית ובורות בקרב רופאי המשפחה

הבעיה מתחילה בחוסר ידע כמעט מוחלט בכל רמות הטיפול, מרופא המשפחה ומעלה, במיוחד באזורי הפריפריה. למעט מספר מועט ביותר של רופאים בתל אביב וירושלים, אין בארץ כמעט מומחים לרפואה טרנסג'נדרית למרות התפתחותו העצומה של התחום בעולם בשלושת העשורים האחרונים. "העניין כלל לא נלמד בבתי ספר לרפואה" סיפר ד"ר גל וגנר-קולסקו מהמרפאה הגאה של קופת החולים הכללית בפורום "מרחב משלנו". הפסיכולוגית שיר רייכרט, זוכת פרס הקהילה הגאה ע"ש מורן צפריר לעבודות מצטיינות לשנת 2012 (המוענק במסגרת האירועים לציון הבנ"ה), הוסיפה שבמסגרת עבודתה פגשה גבר טרנסג'נדר שנאלץ לנסוע מטבריה לתל אביב לשם קבלת טיפול רפואי שוטף. אין זה נדיר, היא מציינת, שטרנסג'נדרים יהיו בקיאים יותר מרופאים בידע המעודכן ובשיטות הטיפול האחרונות. ד"ר וגנר-קולסקו המודע למצב זה מזהיר שלא כל טיפול מתאים לכל אישה טרנסג'נדרית או לגבר טרנסג'נדר. אין תחליף ללימוד התחום לעומקו על ידי יותר רופאים. "האחריות" הוא מדגיש "היא תמיד של הרופא".

אם בתחום הטיפול השוטף ניכר לאחרונה שיפור מסוים עקב פתיחותם של מספר רופאים ללימוד הנושא, הרי בכל הקשור לפרוצדורות כירורגיות המצב בארץ קטסטרופלי. על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות 39/86 (אשר פורסם בשנת 1986 ולא עודכן מאז), מותר לבצע ניתוחים אלה אך ורק בבתי חולים ציבוריים, כלומר אין האופציה הפרטית הקיימת במקומות רבים בעולם והקיימת בישראל לגבי ניתוחים אחרים. יתרה מכך, על פי נוהל זה מוכרח הניתוח להתבצע בבית חולים ציבורי ולעבור אישור של ועדה בה חברים "פסיכיאטר בכיר, פסיכולוג קליני, מנתח פלסטי בכיר, אורולוג ואנדוקרינולוג". ד"ר אילנה ברגר, מנהלת המרכז למיניות ולזהות מינית, אשר ליוותה בחמש עשרה השנים האחרונות יותר מאלף טרנסג'נדרים ישראלים בתהליך השינוי, מדגישה "שאין מדינה בעולם בה טרנסג'נדרים צריכים לקבל את אישורה של ועדה כזו".

מרבית האנשים הטרנסג'נדרים אינם מעוניינים מסיבות שונות לעבור ניתוח דווקא באיברי המין. הם מעוניינים דווקא בפרוצדורות כירורגיות אחרות (שחלקן אינן מיוחדות דווקא לאנשים טרנסג'נדרים), אולם הם נדרשים באישורים ששאר האוכלוסייה אינה נדרשת להם

הסוציולוגית יעל סיני המשלימה בימים אלה את עבודת המוסמך שלה באוניברסיטת תל-אביב חקרה את פעולת הוועדה בתל השומר בעשרים וחמש השנים האחרונות. היא קיימה ראיונות הן עם חברי הוועדה והן עם טרנסג'נדרים שפנו אליה. מסקנותיה עגומות: הוועדה מעוניינת לסנן החוצה כמה שיותר פונים, הן מכיוון שבית החולים אינו מסוגל לבצע את מספר הניתוחים הנדרש, ובעיקר מכיוון שחברי הועדה מוטרדים מאוד מהאפשרות שטרנסג'נדרים יתחרטו לאחר ניתוח באברי המין. אולם, המסמך המעודכן והמפורט ביותר אודות בריאות טרנסג'נדרית שפורסם בארצות הברית בספטמבר 2011 (WPATH Standards of Care) מציין שפחות משני אחוזים מן הטרנסג'נדרים הביעו חרטה על ביצוע הניתוח, אחוז נמוך להפליא בהקשר של ניתוחים מבחירה. חשוב עוד להדגיש שמרבית האנשים הטרנסג'נדרים אינם מעוניינים מסיבות שונות לעבור ניתוח דווקא באיברי המין. הם מעוניינים דווקא בפרוצדורות כירורגיות אחרות (שחלקן אינן מיוחדות דווקא לאנשים טרנסג'נדרים), אולם גם כאן הם נדרשים באישורים ששאר האוכלוסייה אינה נדרשת להם.

ברחבי העולם מתפתחת ההכרה בזכויות היסוד של אנשים טרנסג'נדרים

המצב הקשה בארץ הניע את אגודת רופאים לזכויות אדם לפנות בשנת 2008 למנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' אבי ישראלי, בקריאה לשנות את המצב לאלתר. "מאז שהוצא הנוהל בשנת 1986", נכתב בפנייה, "חלו שינויים מהותיים בתפיסות החברתיות, וכיום ישנה מודעות רבה יותר לקיומם של אנשים אשר אינם נופלים לגדר הקטגוריות המסורתיות של מין, מגדר ומיניות, והכרה גוברת של אותם אנשים מפגיעה בזכויות היסוד שלהם. "המכתב העלה הסתייגויות רבות מהנוהל המקובל בארץ ודרש שינוי מהיר של המצב. בעקבות פניה זו, הכיר משרד הבריאות בכך שהנוהל בארץ אינו תקין, ויזם ועדה המורכבת מנציגי הציבור ונציגי בית החולים תל השומר על מנת לעדכנו. אולם נציגי תל- השומר בוועדה סרבו ליישר קו עם הסטנדרט העולמי והמנדט הועבר על ידי משרד הבריאות להקפאה עמוקה. פניות חוזרות ונשנות למשרד הבריאות מצד נורה גרינברג, חברת הוועדה מטעם הקהילה הטרנסג'נדרית ויושבת הראש לשעבר של האגודה לשמירה על זכויות הפרט למען להט"ב (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) לא זכו למענה, והנוהל משנת 1986 נותר בתוקף.

ראוי לציון שמדינות רבות בעולם העבירו לאחרונה חקיקה המכירה בזכויות היסוד של אנשים טרנסג'נדרים. בריטניה, ספרד, אורוגוואי, ארצות הברית וארגנטינה הקלו מאוד על שינוי מסמכים רשמיים ללא תלות בניתוחים לשינוי מין. בארץ לעומת זאת מונפקות תעודות מטעם המדינה רק לאנשים שעברו ניתוחים באיברי המין. בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון הארץ אמרה גרינברג ש"התפישה בעולם הנאור רואה בכך הפרה של זכויות אדם, כי אי אפשר להתנות הכרה בזהות מגדרית של אדם בכך שמכריחים אותו לעשות ניתוח, שאולי אינו רוצה בו. "החוק בארגנטינה", מסבירה גרינברג, "יאפשר לכל אדם לקבל טיפולים לשינוי המין במסגרת ביטוחי הבריאות, ללא תנאי."

בימים אלו של גאווה ברור שבכל הקשור לטיפול רפואי באנשים טרנסג'נדרים אין לישראל כל כך במה להתגאות. למרות החזות הוורודה, התיירות הגאה והרטוריקה הליברלית לכאורה, ישראל נמצאת מרחק ענק מאחורי מדינות אחרות.

ד"ר איריס רחמימוב היא מרצה בכירה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב ואישה טרנסג'נדרית

המאמר פורסם לראשונה באתר Compress

 

התרגזת? הסכמת? יש לך מה להגיד על הכתבה? לתגובות »

תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך