ההבדל בין האפקטיביות של הפוליטיקה בארה"ב לבין ישראל משקף את ההבדל התהומי בין המדינות. ארה"ב, לטוב ולרע, היא מדינת חוק, ולכן פעילים מנסים לשנות חקיקה. יואב סיון עומד על ההבדלים בין הפוליטיקה האמריקאית לבִּיצה המקומית

מאת: יואב סיון

אנשים רבים בעלי דעות שונות ומטרות מגוונות שואלים את אותה השאלה: איך משפיעים? גם פעילים למען קהילת הלהט"ב שואלים את השאלה הזאת, ונראה לי שהיוזמה בהובלתו של אבי סופר, פעיל בולט ויו"ר לשעבר של האגודה, לעודד פעילות של להט"בים במרכזי המפלגות, היא ניסיון חשוב לענות על השאלה הזאת.

יצירת קואליציות אד הוק - כן, שיקולים קואליציוניים - לא (צילום: jsmjr)

כישראלי בניו יורק אני לא מצביע לא בישראל ולא במוסדות מרצ השונים, מפלגתי משכבר. ממרחק היזמה נראית לי ראויה ומבורכת, ובכלל מעורבות עדיפה בדרך כלל על אדישות.

מרצ (התנועה החדשה-ישנה) היא דוגמה להצלחה של פעילות קהילתית ברמה המפלגתית. פורום גאות אכן שימש אמצעי חשוב ומרכזי לקידום סדר היום הגאה במפלגה, והוא ממשיך ללחוץ על חברי הכנסת להוכיח שוב ושוב את מחויבותם לקהילה. זה לא מאוד משנה כמה אנשים חברים בפורום, אלא כמה אנשים מקדישים מזמנם אליו ואל הפעילות במסגרתו, אילו דרישות הם תובעים מראשי המפלגה, ובאיזה אופן נוצרת תדמית של כוח במוסדות המפלגה, בהם גורל הבכירים מוכרע. הערך האלקטורלי של הפורום בגיוס תמיכה בקרב הציבור נראה לי בטל בשישים. קשה לי להאמין שאי פעם הצלחתי לשכנע מאן דהוא להצביע למרצ באמצעות הפלייר שחילקתי לו מחוץ למועדון התאטרון.

עבור מה רוצים להשפיע? מה אנו רוצים להשיג? לאחר שנים של פעילות בארגונים שונים בקהילה וחברות בוועדת המצע של מרצ, אין לי מושג איך עונים על השאלה הזו, מעבר לגמגום מתפתל וריק של "יותר כסף, יותר שוויון, יותר קבלה ונגד אפליה"

מודל הפעילות וההשפעה דרך מרכזי המפלגות תואם את מבנה האחריות בישראל. האחריות המרכזית של חברי הכנסת היא בפני חברי מוסדות המפלגה. אלה האנשים שיכולים להרים טלפון לחבר הכנסת או לשר ולנסות לקדם משהו, ואלה האנשים שביום הדין או הפריימריס מחליטים על משרתם של חברי הכנסת. זה נראה לי ברור שככל שיהיו יותר להט"בים, בעלי עניין ומחויבות לסדר יום של הקהילה בקדימה, בעבודה ואפילו בליכוד, כך ייטב. בין אם הליכוד יקים את "פורום גאווה לאומית" או שפשוט יהיו שם כמה אנשים שירימו טלפון לשר כזה ואחר ויחליקו איזה עניין עבור הקהילה, התרומה תהיה חשובה.

אבל מה בעצם אנחנו רוצים?

יש שאלה אחרת שאותה פחות שואלים בישראל: עבור מה רוצים להשפיע? מה רוצים להשיג? הבה נניח שהליכוד, קדימה והעבודה אכן יתמלאו בפעילים גאים כחול שעל שפת הים, מה אנו רוצים מעבר לכיבוי שריפות? לאחר שנים של פעילות בארגונים שונים בקהילה וחברות בוועדת המצע של מרצ, אין לי מושג איך עונים על השאלה הזו, מעבר לגמגום מתפתל וריק של "יותר כסף, יותר שוויון, יותר קבלה ונגד אפליה".

גם בארה"ב, פעילים בקהילה רוצים יותר כסף ויותר שוויון וממש לא אוהבים אפליה. אבל כאן אני נחשף שוב ושוב לאופן שבו הארגונים והפעילים מנסחים את מטרתם ופועלים להשיגן. דוגמאות יש לרוב. היעד של שוויון בנישואין (marriage equality) הוא שנוי במחלוקת בקרב אנשים מרכזיים בקהילה. יש קולות באקדמיה, למשל, שמבקרים את השאיפה הזאת לנורמליות, או מה שזה לא יהיה. והנה, עם כל הכבוד לקולות הללו, יש בכל מדינה בארה"ב כמעט ארגון שהשם שלו משקף את המחויבות ליעד הזה – והמאבק הזה עוד רחוק מלהסתיים.

האפליה במדיניות הצבא האמריקני (החוק מ- 1993, Don't Ask, Don't Tell) היא דוגמה חשובה אחרת. חצי הביקורת והקמפיין ממוקדים בחוק הבלתי-אפשרי כמעט הזה, שכל כמה שהיה יצור כלאיים מטופש מיום חקיקתו, הוא עדיין הפקודה לפיה הצבא עובד, ולכן לא מנסים לשנות את הצבא אלא את החוק. ואכן לאחרונה השופטת הפדרלית בקליפורניה וירג'יניה פיליפס, קבעה שהחוק הזה סותר את החוקה. היא ניתחה, למשל, את השיפור במצב המלתחות בצבא מאז תקופת קלינטון. תנאי התברואה המתקדמים היום מאפשרים לחיילים להתקלח בצנעה ולכן אחוות הלוחמים לא מופרת בשל סכנת למתח הומו-ארוטי.

מדינת חוק. בערך.

ההבדל הזה בין האפקטיביות של הפוליטיקה בארה"ב לבין ישראל משקף את ההבדל התהומי בין המדינות. ארה"ב, לטוב ולרע, היא מדינת חוק, ולכן פעילים מנסים לשנות חקיקה (שמכתיבה מדיניות), וישראל היא מדינת חוק "בערך", "לפעמים" ו"תלוי". כולנו מכירים את זה: אתה עובר על החוק רק אם קיבלת דו"ח מהשוטר.

חצי הביקורת והקמפיין ממוקדים בחוק הבלתי-אפשרי כמעט הזה, שכל כמה שהיה יצור כלאיים מטופש מיום חקיקתו, הוא עדיין הפקודה לפיה הצבא עובד, ולכן לא מנסים לשנות את הצבא אלא את החוק

ולכן הגופים הלהט"בים שמנסים לשנות את המדיניות האמריקנית עושים זאת באמצעות הממסד. הממסד בארה"ב אינו מפלגתי, גם אם הפקידים השונים, כמובן, הם נבחרי ציבור המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית או הרפובליקנית, והתמודדו לתפקיד במסגרתה. נשיא ארה"ב, למשל, הוא הפקיד הבכיר ביותר בארה"ב והמחויבות שלו (כפי שבאה לידי ביטוי בשבועה בעת כניסתו לתפקיד) היא למלא את תפקידו "ולשמר, לשמור ולהגן על חוקת ארה"ב." אם נשיא ארה"ב, סנטור, או ראש עיר יסבירו החלטה, כזאת או אחרת, כבאה לרצות את חברי המפלגה או כהתיישרות עם משמעת סיעתית, הם יסתכנו בהעמדה לדין. זה לא אומר ששיקולים צרים ומפלגתיים אינם משחקים תפקיד מרכזי ומכריע, אבל המשמעות היא שחבר הקונגרס הוא האחראי להחלטותיו וההסבר "שיקולים קואליציוניים" או "הרב עובדיה אמר" או "מרכז המפלגה אמר" או "פורום כזה או אחר אמר" הם פרשנות של העיתונים ולא הודעות רשמיות.

בישראל הש.ג. נושא באחריות הקולקטיבית (צילום: מאור ברזני)

משום כך, לא מפתיע שהפורומים הגאים במפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית הם שוליים. במפלגה הרפובליקנית, ללוג קבין יש ערך מסוים בגלל המסר והחיבור הרשמי בין הומואים רפובליקניים לבין המפלגה הימנית. הפנייה החשובה של חבריהם לבית המשפט כנגד ה- Don't Ask, Don't Tell הראתה את החשיבות של הומואים רפובליקניים אבל היא לא פעילות מפלגתית. הפורום המקביל במפלגה הדמוקרטית, סטונוול, אינו משמעותי והוא אינו משמש כזירה לקידום סדר היום הלהט"בי. הוא לא קובע מדיניות, ופעילים להט"ב המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית לא צריכים את המכשיר הזה.

עיקרי אמונה וטוהר השורות

בארה"ב מצביעים וממנים אנשים ולא מפלגות, ולכן הזיהוי דמוקרט או רפובליקני הוא אמנם משמעותי, אבל לא מחייב. כאשר מצביעים עבור תפקידים רבים במישור העירוני, המחוזי, המדינתי והפדרלי אז הזיהוי המפלגתי משמש כדרך נוחה להעריך את המועמד, אבל לא צו מצפוני שאין בלתו. בכלל, להבדיל ממרצ, שבה יש לומר הן לי"ג עיקרי אמונה כדי להיות ראוי להתמודד, המפלגות האמריקניות פתוחות בפני מי שרוצה וזוכה באמון הציבור. לכן הגיוון בשתי המפלגות הוא גדול, ומשקף את הריבוי של המועמדים. יש רבים במפלגה הדמוקרטית שהתנגדו, לעתים בחריפות, לחקיקה פרו-להט"בית מובהקת. דוגמה מצויינת לכך, היא מדינת ניו יורק, שבה המושל הדמוקרט דיוויד פטרסון נכשל בחקיקת שוויון בנישואין, בהתנגדותם החריפה ואף ההומופובית של כמה דמוקרטים בכירים באלבני.

אם נשיא ארה"ב, סנטור, או ראש עיר יסבירו החלטה, כזאת או אחרת, כבאה לרצות את חברי המפלגה או כהתיישרות עם משמעת סיעתית, הם יסתכנו בהעמדה לדין

מכיוון שכך, קידום מדיניות דרך חקיקה בארה"ב, בין אם זה הרפורמה בבריאות ובין אם חוקים פרו-להט"ב, נעשים תוך גיוס תמיכה רחבה ככל האפשר. כדי להעביר חוק יש צורך בקואליציה של תומכים, בין אם הם דמוקרטים או רפובליקניים. בפועל בדרך כלל חקיקה פרוגרסיבית תזכה לתמיכה גדולה יותר בקרב הדמוקרטים, מן הסתם, ולכן המאמץ לבניית קואליציה חוצת מחנות נכשל. אבל זה לא הישג ומשהו להתגאות בו, במסורת הטהרנית הישראלית שרואה את הרעיון של שיתוף פעולה כבגידה אידאולוגית, פשרה של נוחות וכרעיון אנטי דמוקרטי. מעבר לכך, הנציג, בין אם דמוקרט ובין אם לא, מייצג מחוז מוגדר, והוא אחראי גם כלפי האנשים שלא בחרו בו. ולכן גם נציג רפובליקני שאינו אוהד במיוחד את הקהילה הגאה, יצטרך להתייחס לפניות של אנשים במחוז שלו התובעים ממנו תשובות.

הרעיון האמריקני לפוליטיקה פשוט: מי שעומד בראש ארגון אחראי על הארגון ועל האנשים שמתחתיו, לעומת ישראל, בה הארגון נושא באחריות למעשיו של היחיד. בישראל אין אחריות אישית, לא בכנסת, לא בממשלה, לא במפלגות (למעט ש"ס, אולי) ובקושי בצה"ל. האחריות היא של כלל המערכת, ולכל היותר מוטלת אחריות אישית במקרים של כישלון על דרגים נמוכים (הש"ג, שחלש מכדי לשכור עורך דין). ראש הממשלה לא אחראי (יש לו קואליציה בעייתית, מה רוצים ממנו), השרים לא אחראים (גם ככה אין להם השפעה, אז מה רוצים מהם), הרמטכ"ל לא אחראי (כי הממשלה אחראית ל"מה" והוא רק אחראי ל"איך"), שר הביטחון לא אחראי (כי הרמטכ"ל אחראי ל"איך" והוא בסך הכל אחראי ל"מה"), וגם יו"ר מרצ חיים אורון לא אחראי, כי הוא עושה כל מה שהוא יכול נוכח הכישלון של העם לתמוך בו במידה מספקת. כולם מאשימים את כולם ובסוף רק העובדת הזרה של שר הביטחון מתפעלת שהרשויות אכן גילו אותה – הנושאת העליונה בעול האחריות.

במדינת בינתיים, זה בינתיים לא יכול להזיק

אפשר לייחס את הפער בין ארה"ב לבין ישראל לתרבות, היסטוריה, מנטליות, ריבוד חברתי והתערבות אלוהית, אבל בסופו של יום, הפער שריר וקיים. סדר היום של קהילת הלהט"ב בארה"ב הוא פשוט דוגמה אחת מני רבות לפער הזה. האירוע המשמעותי שהחל את הספירה ההיסטורית הוא מהומות סטונוול. זה לא היה יציאה מהארון של כוכב הוליוודי זה או אחר, וזה לא היה איזושהי פריצת דרך אקדמית, עליה בישרו בכנס רב משתתפים באוניברסיטה. האירוע שייסד את מסורת "מצעד הגאווה", בין אם יש לנו מושג על מה אנו גאים או לא, התחיל כהחלטה של כמה אנשים בשוליים של הקהילה להתעצבן מההטרדות החוזרות ונשנות של המשטרה בניו יורק (כלומר הרשויות) ולשנות את חוקי המשחק. הם יצאו לרחוב מתוך דרישה שהרשויות יתנהגו יפה, ואכן כאשר הייתי במצעד הגאווה האחרון בניו יורק, היו אלה כוחות השיטור שהכווינו את התנועה בין הקבוצות השונות במצעד לבין התנועה הניו יורקית הרגילה. בינתיים בישראל היהודית צעדו להם שלושה מצעדים באותו הזמן, שכל אחד מהם פחות-או-יותר התריס בגאווה כנגד המצעדים האחרים.

שינויים לוקחים זמן ומאמץ, והם רחוקים משלמות, אבל אין ספק שהמדיניות בארה"ב השתנתה וגם ההתנהגות בשטח. בישראל בינתיים הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להתפקד למפלגות ולהשיג פרוטקציה ממוסדת לצורכי הקהילה, וזה בטח לא יכול להזיק.

יואב סיון הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק ולשעבר חבר וועד בבית הפתוח בירושלים ובאגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל.
האתר של יואב סיון: www.YoavSivan.com

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה