לתלמידים מותר להיות הומופובים וגזענים, כי אולי ילמדו אחרת; למורים אסור, כי אחרת איך ילַמדו? יואב סיון בוחן את האתגרים שעמם צריכה להתמודד מערכת החינוך, בחברה שבה יציאה מהארון היא לא פריבילגיה למסיימי תיכון, לאור ספרו של מארק מקקורמאק "החשיבות הפוחתת של ההומופוביה"

יואב סיון

היום אי אפשר להדליק את הטלוויזיה בלי לראות הומואים. כמובן, זה היה נכון גם פעם, אבל היום יהודית רביץ ויהודה פוליקר שמאיישים את המסך עוד מאז שלמדתי את המילה "טלוויזיה", הם רשמית מחוץ לארון, ועמם רבים אחרים. פעם כששמענו את ניצן הורוביץ ברדיו, יודעי דבר לחשו מפה-לאוזן שהוא הומו. היום הוא חבר כנסת שנבחר בין השאר כי הוא הומו.

הגם שלא בכל מקום מתלהבים מלהט"ביות מוחצנת, בעיר הוורודה תל אביב ובנותיה, בה נקבעת האופנה עבור הפרובינציה, להיות הומו זה בסדר ולפעמים אפילו cool. ואולי כבר הגיע היום שמועמדים לרמט"כלות יפיצו מיוזמתם שמועות שהם שוכבים עם גברים כדי שיגיעו למשרה הרמה.

כאשר ילד, נער בן 16 בתיכון "רגיל" בישראל (נניח, התיכון שלי בנתניה), צופה בטלוויזיה וגולש באינטרנט ונחשף להומואים ולערכים סובלניים (אתם צופים ב- Glee?), מה הוא חושב על הומוסקסואליות? על גבריות? והאם הוא הומופוב? ואיך התשובות שלו היום יהיו שונות מאלה שאני הייתי נותן כאשר הייתי בגילו באותו התיכון (וזה היה לפני שהוא בכלל נולד)? אני לא יודע מה התשובה, אולי מפני שאני ממעט לפגוש קטינים ישראלים. אבל ספר חדש "החשיבות הפוחתת של ההומופוביה" (The Declining Significance of Homophobia) מבית הוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד נותן לנו את המהדורה האנגלית של השאלה הזאת.

לתשובה הבריטית אחראי מארק מקקורמאק (Mark McCormack), סוציולוג בן 28 מאוניברסיטת בורנל בלונדון. לשם מחקר אתנוגרפי הוא בילה במשך שנה בשלושה בתי ספר בעיר בריטית "ממוצעת" בדרום אנגליה שיחדיו היוו מעין בבואה של מערכת ההשכלה התיכונית הבריטית: האחד הוא תיכון מקיף (comprehensive), השני הוא מזוהה עם ארגון דתי (אך משרת אוכלוסיה מגוונת), את השלישי פוקדים בעיקר תלמידים שלהם בעיות לימוד או התנהגות.

מרק מקקורמאק

מרק מקקורמאק

אולי אפשר לצפות מהנתינים הצעירים של הדרמה קווין האולטימטיבית לגלות יחס הולם ללהט"ב. ובכל זאת, לא זאת בלבד שההומופוביה היא לא מה שהיה פעם, היא פשוט יצאה מהאופנה. נערים בני 16-18 (הקבוצה אותה חקר) לא מנסים לשחק אותה גבר-גבר. הוא ראה אותם מתיישבים זה על ברכיו של זה, נוגעים זה בזה, ספק מלטפים זה את זה אגב אורחא, מחמיאים זה לזה על הלבוש, הקרם בשער והביגוד (או נותנים הצעות ידידותיות כיצד לשפר את המראה). והכל במין אווירה מטרוסקסואלית נון-שלנטית. הפעולות הללו יכולות להיות (או יכלו להיות) ממותגות כהומואיות או למתג אותם כהומואים. אבל למי אכפת? הומופוביה זה כבר מזמן לא cool.

הספר, שכותרת המשנה שלו היא "כיצד נערים בגיל העשרה מגדירים מחדש גבריות והטרוסקסואליות" (“How Teenage Boys are Redefining Masculinity and Heterosexuality”) מתעד סיטואציה שכאילו נלקחה מהלוקר של דויד בקהאם סביב השערות על הרגליים של אחד הבנים– הוא לא מגלח, הן פשוט בלונדיניות, וזה יפה לדעת עמיתו שגם מעביר את ידו בהערכה. אבל גם בנים עם שערות בלונדיניות על הרגליים ממשיכים לשחק כדורגל, ולדבר על סקס (כנראה יותר מלעשות), ולעתים להיות וולגריים. ובכל זאת, מי שיש לו עניינים אחרים להתעסק או להצטיין בהם שאינם קשורים בספורט (אותו מדד וותיק לפופולריות), אינו מודר ואינו מרגיש מודר. "מגרש המשחקים" הנשלט על ידי הסטנדרט המרוכך יותר של גבריות הוא מכיל ושווה הזדמנויות יותר. וכאשר נער הומו אומר לממקורמאק שהוא לא תופס עצמו פופולרי במיוחד, הוא מנמק זאת בכך שהוא לא מנסה להיות, כי יותר חשוב לו להצליח בלימודים.

הנערים הם לא רק גיי-פרנדלי. הם תופסים עצמם כגיי-פרנדלי. בשיחות עם מקקורמאק הם מסבירים שעבורם הומופוביה ראויה לגנאי כגזענות. בעת ההפסקה, כאשר הם נמצאים ברשות עצמם ב- common room יחסית חופשיים מפיקוח, ואחד מהנערים משתמש בביטוי שלדעת חבריו אינו תקין, הם מבקרים אותו, והוא מקבל את התיקון. להיות הומופוב זה out. להיות הומופיל זה in.

עטיפת הספר "החשיבות הפוחתת של ההומופוביה"

עטיפת הספר "החשיבות הפוחתת של ההומופוביה"

וכאשר אפשר להיות גבר והומו — ולא צריך להיות הומופוב כדי להיות גבר — הנערים מתעניינים פחות בשאלה, מי הומו? אם מישהו לא יצא מהארון, מניחים שזה פשוט מכוון שאין לו סיבה לצאת מהארון, שהוא לא הומו. לא רק שלארון אין מחיר חברתי, אלא יש תועלת ביציאה ממנו. מה שנכון לגבי ניצן הורוביץ נכון למקס בן ה- 16 שנבחר כנשיא של התלמידים (student president) שלא מהסס להשתמש בזהותו כהומו בקמפיין הבחירות. תמונתו בתחתונים מתנוססת על כרזת הבחירות ליד הכיתוב “For Freedom, Fairness and Fun!” ולמטה: “Because he’ll do whatever you’ll ask him to.”

כמובן פעם הומופוביה בהחלט היתה באופנה. בראיון טלפוני שערכתי עמו, סיפר לי מקקורמאק שכאשר חבש את ספסל הלימודים בסוף שנות ה- 90 ותחילת שנות ה-2000, לצאת מהארון לא היה בא בחשבון. אז בימי "ההומו-היסטריה" (מונח שנטבע על ידי המנחה שלו בדוקטורט אריק אנדרסון Eric Anderson) שאפו ונשפו הומופוביה. הוא יצא מהארון ביום סיום הלימודים. גם התיכונים שחקר עד לפני שנים ספורות לא היו אי של סובלנות להט"בית. בוגרים גאים שהוא ראיין העידו ששנתיים לפני כן היה לא פשוט לצאת מהארון. שש שנים לפני כן, זה היה בלתי נתפס. מאז עברו לא מעט מים בנהר התיימז. ברשותכם אתעלם ממסלול היציאה מהארון הפתלתל של סר אלטון ג'ון, ואזכיר שבשנת 2003 הממלכה המאוחדת הסירה את האיסור בחוק על הכללת נושאים הקשורים בהומוסקסואליות בתכנית הלמודים. כיום הפוליטיקאים הבכירים מהימין ומהשמאל נזהרים בכבודם של להט"ב.

התקדמות בחברה, קיפאון במערכת החינוך

אז אפשר לסגור את הבאסטה שנפתחה בסטונוול בשנת 1969?

לא כל כך מהר. אף שברור שעוד מוקדם להכליל לגבי בריטניה ובוודאי לגבי ארצות הברית (ולגבי ישראל, קטונתי), ברור שמבחינות רבות התמונה היא יותר ורודה מכפי שהיה כשאני הייתי בתיכון. מחקרים שונים בבריטניה ובארצות הברית מעידים על מגמות ליברליות חזקות ומתחזקות בקרב צעירים. למשל, מחקר של Cooperative Institutional Research Program באוני' קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) משנת 2011 שבחן את העמדות של השכבה הנכנסת לקולג' (למעשה, בוגרי תיכון) בארצות הברית מצא כי 71.3% תמכו בנישואים חד-מיניים. זאת היתה עליה של 6.4 נקודות מהמדידה בשנת 2009, השינוי המשמעותי ביותר בקרב כל האינדיקטורים החברתיים-פוליטיים שנבחנו.

אחוות גאים-סטרייטים. כמו באמריקה.

שהתלמידים העוינים יסתמו את הפה וישמרו את ההומופוביה שלהם לעצמם (צילום: jglsongs)

ייתכן שהטלוויזיה והאינטרנט סיננו הרבה מההומופוביה שהיתה באוויר, והיום נערים, סטרייטים או הומואים, נושמים אוויר בריא יותר — וזה טוב לסטרייטים לא פחות מלהומואים. אבל זה לא אומר שהתפקיד של בתי הספר ושל המורים נגמר. ההפך הוא הנכון, במידה רבה, עכשיו התפקיד של המערכת הוא חשוב במיוחד, אפילו קריטי. כאשר בני נוער לומדים מהטלוויזיה שלהיות להט"ב זה "בסדר", הם רוצים לצאת מהארון, הם פחות ששים להמתין עד ליום שבו יסיימו את בית הספר ויהיו ברשות עצמם. וגם בבית הספר המתקדם ביותר, ימצאו תמיד ילדים שטרם התחנכו (לכן שולחים אותם לבית הספר, לא?) שבכוונה או בלי כוונה עלולים לפגוע בחבריהם.

למדיניות פרו-להט"ב בקרב בתי ספר יש השפעה מכרעת על רווחתם של תלמידים להט"ב. בבתי ספר בהם לימדו על סוגיות להט"ביות תלמידים גאים נמצאו שמחים יותר וחשו שמכבדים אותם יותר 

ואכן כל כמה שנחמד ומעודד שהתלמידים מגיעים עם החינוך מהבית, מערכת החינוך לא יכולה להסתפק בכך שהתלמידים יגלו מעצמם התנהגות מופתית.

במסגרת סקר מקיף שנערך ב- 2007 בקרב 1,145 בני נוער גאים מרחבי הממלכה המאוחדת, מצא סטונוול, הארגון הבריטי המוביל לזכויות להט"ב, שלמדיניות פרו-להט"ב בקרב בתי ספר יש השפעה מכרעת על רווחתם של תלמידים להט"ב. הארגון הסיק שבבתי ספר בהם לימדו על סוגיות להט"ביות תלמידים גאים נמצאו שמחים יותר (בהסתברות של 40% יותר מבתי ספר האחרים), וחשו שמכבדים אותם יותר (בהסתברות של 60% יותר). כמו כן, בבתי ספר שקבעו שבריונות הומופובית היא פסולה, הסיכוי שבני נוער יסבלו מבריונות היה 60% פחות ושיחושו בטוחים היה 70% יותר. לבני נוער הלומדים בבתי ספר בהם מורים מגיבים לתקריות הומופוביות היה סיכוי גבוה פי שלושה לחוש שבית הספר שלהם הוא סובלני ומקבל.

וכאשר התלמידים שופטים את מידת ההומופוביה הם לא מסתכלים על הערכים שלהם ושל חבריהם, אלא הם שופטים בעיקר את המוסד. הם בוחנים את היחס והמדיניות של אלה שנמצאים בעמדות הכוח, קרי, בית הספר. הם אומרים למקקורמאק המופתע שלדעתם בית הספר שלהם הוא הומופובי מכוון שאין להם מורים מחוץ לארון ותכנית הלימודים אינה כוללת תכנים הקשורים בהומוסקסואליות. אמנם עד לפני כמה שנים איש לא היה דורש זאת, אבל הדור החדש לא מכיר ולא מחוייב לסטנדרטים של העבר ודורש יותר — מהמורים.

מקקורמאק מצא שבני נוער מתבגרים מהר מבחינת היחס החיובי להומוסקסואליות. הטלוויזיה והאינטרנט מביאים להם את העיר הגדולה וערכיה הליברלים הביתה, לתיכון, והם לא נדרשים עוד להמתין עד שיגיעו לאוניברסיטה או למסגרות בוגרות אחרות. אבל כאשר הליברליזם של העיר הגדולה מגיע לעיר הספר, הפער בין הערכים החברתיים התובעניים לתגובה המתמהמהת של המוסד נחשף תוך חיכוך כואב, וללא מדיניות ברורה של בתי הספר, התלמידים הלהט"בים הם אלה שמשלמים את המחיר.

עם כל החדשות הטובות לגבי הקבלה החברתית, כדאי לזכור, שכאשר בן נוער יוצא מהארון הוא לא מצפה שכל התלמידים בשכבה יפרשו בפניו שטיח וורוד. מספיק לו שכמה חבר'ה שאכפת לו מה הם חושבים יתמכו, שאחרים ילמדו לקבל עם הזמן, וחשוב לו שאלה העוינים יסתמו את הפה וישמרו את ההומופוביה שלהם לעצמם, כי אחרת יסלקו אותם מבית הספר. זהו השיעור הבסיסי לגבי בית הספר — ולגבי החברה בכלל — לתלמידים מותר להיות הומופובים וגזענים, כי אולי ילמדו אחרת; למורים אסור, כי אחרת איך ילַמדו? ולכן כדי שהתלמידים ילמדו, מה שחשוב הוא לחנך את המורים.

יואב סיון הוא עיתונאי ישראלי בניו יורק. האתר שלו www.YoavSivan.com

המאמר התפרסם לראשונה באתר החדשות הפינגטון פוסט A Promising Report Card

לקריאה נוספת: למה גיי-פרנדלי זה חדשות טובות? אלי טאמס לא אהבה את הספר של מארק מקקורמאק

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה

התרגזת? הסכמת? יש לך מה להגיד על הכתבה? לתגובות »

תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

  • כואב הלב: מורן צפריר נפטרה בדרך לאוניברסיטהכואב הלב: מורן צפריר נפטרה בדרך לאוניברסיטה מורן צפריר ז"ל, סטודנטית טרנסג’נדרית בחוג למדעי המחשב, לקתה בדום לב באוניברסיטה בדרכה לקבלת התואר השני * תחרות העבודות האקדמיות לציון הבנ"ה מוקדשת […]
  • התמודדות עם אלימות משטרתית כלפי להט"ב בארץ ובעולםהתמודדות עם אלימות משטרתית כלפי להט"ב בארץ ובעולם התנכלות משטרתית ללהט"ב, היא תופעה מוכרת ושכיחה, אפילו במדינות מתוקנות אשר בהן חוקים ברורים המגנים על להט"ב מפני אפלייה. במדינות אחרות פועלים במרץ כדי […]
  • לא הייתי שםלא הייתי שם פרסום חוזר למאמרו של הפזמונאי נעם חורב, שנכתב חודשים ספורים לפני הרצח בברנוער. באדיבות המחבר, לרגל היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה ובטרנספוביה […]