הוא הגיע לתל אביב ביום הרצח הנורא בבר-נוער. לא הוא ולא אביו ידעו עד כמה סמלי היה היום הזה כיום מעברו לעיר הגדולה מן הקיבוץ. מסע החופש שלו לבחור לחיות בגלוי עם זהותו האמיתית החל. אך אביו מצפה עד היום שישתנה ואימו עדיין בוכה בכל שיחת טלפון. מונולוג של הומו קיבוצניק

ביום שבת אחד לפני שנה, החל משעות הבוקר, הגענו שלושתנו בטנדר לתל אביב, אחי אבי ואנוכי, כדי להעביר את תכולת הדירה שלי מהקיבוץ לדירה התל אביבית. המעבר הזה דפק כמו שעון, פרקנו הכול, והרכבנו את הרהיטים מחדש.

בשעות הערב, כשנסעו ואני נשארתי לבד, החלו צפירות האמבולנסים וניידות המשטרה להרעיש את הרחובות מסביב. רק אחרי כשעה סיפר לי חבר שהיה רצח בבר-נוער, מקום המפגש לבני נוער להט"בים אשר אליו מגיעים צעירים מכל האזור ומחוצה לו. די מהר החלו להגיע גם דיווחים על הורים שלא באים לבקר את ילדיהם הפצועים בבתי החולים, עקב אי-קבלתם את ילדיהם הלהט"בים. באותו רגע חשבתי על אבא שלי ועל אח שלי, שלא יודעים כמה קרוב לבר-נוער אני גר כעת, בעיקר כי אינם יודעים שאני הומו.

אבא אומר שאני תוקע לו סכין בלב

את הדבר הזה סיפרתי להם רק לפני כמה חודשים, מה שגרם לדרמה לא קטנה. אבא שלי דרש ממני לעזוב את תל אביב, "שמכניסה לי כל מיני רעיונות לראש", אני ניסיתי להסביר שזה לא איזשהו רעיון שמישהו הכניס לי לראש, אלא משהו שמלווה אותי כבר שנים, עוד מימי התיכון, כשגרתי בקיבוץ ואפילו איתם בבית. נערכו שתי פגישות משפחתיות, שהיו רוויות כעסים, דמעות, מילים קשות ודרישות לא פשוטות כמו "להשתנות".

הכעס כלפיי היה מעל הכול על אמירתי, שאני לא יכול וגם לא רוצה להשתנות, שטוב לי כמו שאני ואיני רואה בזהות שלי, המינית או כל אחת אחרת, בעיה מהותית דיה כדי לוותר על עניינים שעושים לי טוב. למשפחה שלי, ההורים והאחים, קשה היה לקבל את העובדה שאיני רואה שום סיבה להשתנות, ובכלל לא רוצה להשתנות. אבא שלי אמר שהוא מתבייש בי, דיבר על כך שאני תוקע לו סכין בלב, ושאם לא אשתנה, אסולק מן הבית.

זה מלווה אותי כבר שנים, עוד מימי התיכון. צילום: Leland Francisco

זה מלווה אותי כבר שנים, עוד מימי התיכון. צילום: Leland Francisco

סיפרתי לו על גיל 17, שנה שבה בקושי רכשתי חברים חדשים בתיכון והייתי עסוק בלחשוב על דברים אחרים לגמרי. באותה העת הייתי עסוק רק בהסתרת היותי הומו מהחברים בקבוצה, מהתלמידים בתיכון, מהמשפחה. דיברתי אתו בעיקר, שאם לא אחיה כהומו, כל חיי אצטרך לחיות בשקר. באותה עת בשנות הנעורים הייתי מיואש עד שהגעתי למחשבות אובדניות, כי נדמה היה שהחיים הצפויים לי הולכים להיות קשים ומסובכים ללא נשוא. כיום איני חושב על זה יותר, למעשה אני חושב הרבה על כך שאני יודע שאני לא הולך לעשות את זה כי אני באמת נהנה מהחיים שלי. החברים הקרובים יודעים, גם אלה שפחות קרובים, וכעת גם המשפחה. אני חי בתל אביב, נהנה מהמגוון האנושי שיש לה להציע. על הדרך הספקתי להסב להורים נחת עם הצלחות שונות בקיבוץ, בתעסוקה, בתואר ראשון מוצלח וכן הלאה. אבא שלי לעומת זאת, דרש ממני לחזור לקיבוץ ולהשתנות כי חיי אינם חיים. דבריו קשים מאוד.

"לעולם לא אוכל לאהוב אותך אם אתה הומו"

עניתי לו ברגישות ובנחישות, שהוא נמצא כעת במקום שבו אני הייתי בגיל 17, וההתעסקות העיקרית היא בסוד הנורא הזה, כשזה לא כל כך נורא וגם לא ממש סוד. עתה, על הוריי להתמודד עם העובדה הזאת. אולם האמירה שהוא מתבייש בי, והדרישות ממני לנתק את הקשר עם המשפחה ולשנות את שמי, מעידות כי אינו רואה צדדים אחרים באישיותי אלא שם את הנטייה המינית שלי מעל הכול.

מילים כמו התמכרות וגמילה חזרו ועלו, כמענה על כל טיעון שמזכיר שאני בוחר בעצמי את מה שמיטיב עמי, עם האנשים החשובים לי ובקשר לדברים שבהם אני מאמין. כך כל דבר שאמרתי נפסל, שכן אני לוקה בעיוורון, בקהות חושים, מכור, חולה וכדומה.

אמרתי להם שאני מרגיש שבכך שהפכו את ה"הומואיות" שלי לחזות הכול, ולמעשה, מונעים ממני את החיים כאדם חושב, אני מרגיש כאילו גם אני הוא מי שמוטל על הרצפה בבר-נוער, לאחר שמישהו – שפשוט לא התאים לו שיש בני נוער הומואים – חיסל אותם וגאל את העולם מעונשם. הוא התעלם מרעיונות חשובים, כמו שיוויון ערך האדם, צדק, כבוד האדם וחירותו; חמוש ברעיונותיו שלו, חשוכים ככל שיהיו, נכנס וביטל את קיומם כאנשים בוחרים. למעשה הוא כפה עליהם את השקפתו. והנה אבא שלי מבטל את יכולתי לבחור, ובוחר בשבילי תוך ביטול החיים שלי.

בחרתי ללכת, לתת לזמן לעשות את שלו. אבא שלי סיים את השיחה בדרישה ממני לשנות את שמי הפרטי ואת שם המשפחה שלי, כי לא ככה הוא גידל את בנו שכעת מבייש את המשפחה. אימא שלי אמרה בדמעות, כי לעולם לא תוכל לאהוב אותי אם אני הומו וביקשה ממני: "אולי פעם אחת תבחר באושר שלי על פני האושר שלך?" יצאתי מהקיבוץ לכביש הראשי, תפסתי טרמפים עד שהגעתי למקום שבו יכולתי לעלות על מונית שירות לתל אביב, העיר שמעולם לא הרגישה לי יותר כבית. ככל שהתקרבתי למגדליה חשתי חי יותר ומתוסכל פחות.

התסכול עלה מתחושת הסכין בגב – לא על ההורים שאינם מקבלים אותי, אלא על המקום הנפלא שבו גדלתי, שהוציא אותי כמו שאני – פלורליסט, אוהב אדם, רגיש וגם הומו – שכעת לא מקבל אותי כמו שאני. מאז ומתמיד הקיבוץ היה לבית, משפחה גדולה במיוחד שבה, מעבר למשפחה המצומצמת, יש עוד דמויות אהובות יותר ואהודות פחות – השכנה, הנהג, הכובסת, האקונום וכדומה. אולי זו הסיבה שבגללה לא העזתי לצאת מהארון קודם לכן מול המשפחה המצומצמת שלי, כמו גם בפני "המשפחה המורחבת" אשר נקראת קיבוץ. וכך, במשך שנים בחרתי לא לספר לבחורים שאיתם אני יוצא מאין אני במקור, ורק לאחר שראיתי שהם רציניים ומכבדים את בקשותיי, הייתי מספר להם שאני במקור מהקיבוץ שלי.

וכמו שהמקום הכי אהוב עליי הפך במשך השנים לפחד הכי גדול שלי, באותו הערב, שבו שוחחתי עם הוריי הבנתי שלעולם לא אוכל לחיות כפי שאני רוצה כי המקום הזה מסתכל על גבי שונה ממה שהייתי רוצה וממה שאני.

לראשונה לא הרגשתי עוד צורך לפחד

יחד עם זה חשתי לאחר השיחה עם הוריי חי יותר מתמיד, התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, עם הקיבוץ. התחושה הייתה דומה לשחיות הליליות שהיינו עושים בבריכה, כשהמים היו קרים למדי, ולא הייתה ברירה חוץ מאשר לקפוץ בבת אחת פנימה. חשבתי על החברים שלי שהיו איתי שם בערבים האלה, כל אחד בשונותו: זה שאצל הפסיכולוג, וזה שהתנפח מרוב תרופות למחלה שלו, זה השמן וזה הגבוה וזה הנמוך, החנון והמופרע. כיום כולם מתקבלים כמו שהם, ואני שהייתי ילד "רגיל" מאז ומתמיד לא מתקבל כעת בשל היותי הומו… וכך התחושות נעו בין פרץ של חיוניות להררים של תסכול.

התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, עם הקיבוץ. אילוסטרציה: mrhayata

התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי, עם הקיבוץ. אילוסטרציה: mrhayata

כששבתי לתל אביב, צעדתי לי בשדרות רוטשילד, מותש מהשיחה וחש שסולקתי מביתי, ניגש אליי בחור שביקש ממני סיגריה. לא היה לי כל ספק שהוא מתחיל איתי, לאחר הסיגריה הוא שאל לשמי ופרטים אחרים, וכשהגיע ל"מאיפה אתה" ציינתי בתשובה, לראשונה בחיי, את שם הקיבוץ שלי. על בירה וסיגריה, בסנדלי שורש ובחולצה גזורה, סיפרתי לו את כל מה שעבר עליי באותו יום ובשנים שקדמו לו. לראשונה לא הרגשתי עוד צורך לפחד. להפך. הייתי גאה על כל התבונה והרגישות שספגתי מהמקום שהוא הבית שלי, ולמעשה, את מה שאני רכשתי שם, הוריי לא השכילו לרכוש. בסמוך לבר-נוער, שם ירה רוצח נאלח באנשים שונים ממנו, סיפרתי לו גם על היכולת להכיל את השוני, על האהבה שיש לי לבני אדם, שספגתי שם, במקום שעד זה הערב היה הבית שלי.

אין לסיפור שלי סוף שמח. ההורים שלי עדיין לא ממש מדברים איתי, פרט לשיחת טלפון שבועית מאמי, שתמיד בוכה בכל שיחת טלפון כזו. אני מאוד מאוכזב מהמשפחה שלי, שלא השכילה להפנים את ההומניות שרעיון הקיבוץ ניסה להנהיג. אין להבין מכך שהסוף הוא עצוב, כי אני מאושר בדרך שבה בחרתי, וחי את חיי בחיוך רחב, במחיצת חברים טובים ועוד בחור אחד שפגשתי באותו ערב על השדרה.

אולי, הייתי אומר, שלסיפור שלי פשוט עדיין אין סוף. ולו רק משום שמי שיחרוץ את גורלו של אחר הוא עצמו שקול לרוצח בבר-נוער. אולי הוריי צריכים זמן להתמודד עם הדברים, ממש כמו שאני הייתי צריך את כל השנים הללו, עד שאזרתי אומץ לספר להם. וברגע שירגישו שהם רוצים להתקרב חזרה, אתן להם את כל האמפטיה, כי אני לא מוחק אנשים בגלל הבחירות שעשו בחייהם.

ומה אתכם?

כדי לא לפגוע באף אחת מהנפשות הפועלות, בחרתי שלא להזדהות. עמכם הסליחה.

* פורסם לראשונה בדף הירוק.

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה

ב-17 במאי 2023 יצוין היום הבינלאומי למאבק בלהט"בפוביה »»
התרגזת? הסכמת? יש לך מה להגיד על הכתבה? לתגובות »

תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

  • אני לא לבד!אני לא לבד! עד היום לא הייתי בטוחה שזה נכון, והיום סוף סוף הבנתי. אני לא כמו כל הבנים, כי בעצם מעולם לא הייתי בן. אני לא נער, אלא נערה. לא בטוחה שיש מאושרת יותר […]
  • סטיגמות ושנאה, דלק למכונת הרשעסטיגמות ושנאה, דלק למכונת הרשע אין לי מושג איך יכול נער לעמוד מול קבוצה גדולה ומאוחדת שמשפילה אותו בלי סוף, כמו החבורה שישבה באוטובוס בו עשיתי את דרכי הביתה. כעת צפים ועולים לי ביתר […]
  • מכתב אישי ל"עמית" (שם בדוי), ארגון 'כמוך'מכתב אישי ל"עמית" (שם בדוי), ארגון 'כמוך' אביגיל שפרבר כותבת לידידה הותיק, אשר הקים ארגון 'הומואים דתיים אורתודוכסיים', המסבסד טיפולים ל'תיקון' הנטייה […]