כשנפצעה בפיגוע בברנוער, היתה אנה שילנסקי בת 16 שרק יצאה מהארון בפני הוריה. שנה לאחר מכן, הזכרונות מאותו ערב שהפך את חייה, הביאו אותה לנסות לשים קץ לחייה. אך דווקא מהנקודה הנמוכה ביותר, החליטה להיאבק ולא לתת לרוצח לסיים את העבודה. את הדברים המובאים כאן, נשאה אנה בעצרת הזיכרון לציון שלוש שנים לפיגוע בברנוער

מאת: אנה שילנסקי

אנה שילנסקי

בכל שלוש השנים האלה עברו עלי כל כך הרבה דברים שנבעו באופן ישיר מהפיגוע, הגעתי למקומות כל כך נמוכים וחשבתי שאין דרך חזרה. החיים שלי התהפכו לגמרי באותו לילה.

קשה לי נורא לחשוב על הדברים הנכונים להגיד או על הדברים שמתאימים לנושא שנבחר, קשה לי לחשוב על עתיד ורוד, אבל אני כן יכולה להגיד שמצאתי דרך טובה בשבילי שהצילה אותי מהמשבר שנכנסתי אליו אחרי הפיגוע.

באוגוסט 2009 הייתי בת 16, שלושה חודשים קודם לכן סיפרתי לאמא שלי שאני יוצאת עם בת, פחות משבוע לפני כן הצהרתי מול אבא שלי, הפעם ביותר ביטחון, שאני לסבית.

זכיתי להורים מדהימים, שהיום מקבלים אותי באופן מדהים, ותמכו בי אחרי שנפצעתי, חברים אוהבים שהיו שם כמעט כל הזמן וכמעט לא אפשרו לי לשקוע, ובכל זאת ההתמודדות שלי הייתה קשה.

הלילה ההוא ניפץ הכל

כשהגעתי לברנוער, לאיגי, לתל אביב, הייתה לי תמונה מאוד ורודה בראש של מה זה אומר להיות לסבית או הומו בתל אביב. הייתה לי תחושה שאם רק אני אוכל לסיים את התיכון ולעבור לתל אביב, הכל יהיה מושלם. הלילה ההוא ניפץ הכל. המרחב שהיה בשבילי המקום הכי בטוח בעולם, המקום שאליו הגעתי בכל פעם שהייתי צריכה לברוח מההסתרה והשמרנות ברעננה, חולל. האנשים שהסתמכתי עליהם שיגנו עלי לא היו שם, והאנשים שהפכו להיות משפחה שנייה שלי, שפתאום ידעו וחלקו איתי את הדבר שהסתרתי מכל העולם, נפלו אחד אחרי השני ואני אפילו לא הבנתי שזה קורה, לא יכולתי להאמין שדבר כל כך נורא יכול לקרות בתוך המקלט שלי.

היום חזקה הרבה יותר, אבל עדיין ילדה .אנה שילנסקי בעצרת הזיכרון

בחודשים אחרי הפיגוע איבדתי את עצמי לחלוטין. הפסקתי ללמוד, ובכל זמן שלא הייתי בבתי חולים הסתגרתי בחדר וניסיתי להתעלם מהפלאשבקים שכל הזמן הבזיקו לי בראש. לא יכולתי להפסיק לחוש אשמה על המוות של ניר, כאילו שאם היה לי אומץ לעבור את עשרה המטרים שהפרידו בינינו, ולעשות משהו, הוא היה שורד את זה. הגעתי למקום הכי נמוך שיכולתי להגיע אליו.

כשנה אחרי הפיגוע ניסיתי לשים קץ לחיי, כי פשוט לא יכולתי יותר. לא יכולתי עם הזכרונות, לא יכולתי עם העייפות המתמשכת מחצי שנה שבה לא הייתי מסוגלת להירדם בלילה, כי פחדתי שהרוצח ייכנס לבית שלי, האכזבה מכל מי שהבטיח לי שהכל ישתנה, שמה שקרה יהיה נקודת מפנה, שמהאבל והסבל שלי ייצמח משהו חיובי.

לעשות משהו משמעותי

מהנקודה הכי נמוכה בחיים שלי פתאום הכל השתנה. החלטתי שאני לא מסכימה לסיים את העבודה בשביל הרוצח, שאני לא מסכימה ליפול. נאבקתי. נאבקתי לחזור ללימודים, לסיים את התיכון. רציתי ליצור שינוי, שאם כולם איכזבו אותי אז אני אנסה ליזום את זה בעצמי. התחלתי לדבר עם ילדים בתנועות נוער על התהליך שלי, במאמץ עילאי לגרום לסיפור שלי להישמע מעורר השראה, למרות שבאותה תקופה לא הייתי הרבה יותר מילדה מבולבלת במיוחד שמנסה כמה שאפשר לעשות משהו משמעותי.

בשלב כלשהו אפילו דיברתי בכנס הגאווה בכנסת, בתקופה בה באמת חשבתי שמשם יגיע השינוי, כי הרי הם הבטיחו, והבטחות חייבים לקיים. בשלב מסויים זה נהיה אמיתי. הדבר המשמעותי הזה אולי לא היה שינוי מדהים, למרות שאני כן מאמינה שהפעילות שעשיתי בחוש"ן ובאיגי הייתה חשובה ומשמעותית, אלא מין גלגל הצלה שהשכלתי להאחז בו. הפעילות הזו הצילה אותי, היתה מין עוגן שהוציא אותי מהמשבר והכניס אותי לעשייה.

סיימתי תיכון, יצאתי למשלחות גאות, התגייסתי לצבא והפכתי לחובשת שם, וגם השתחררתי, פשוט כי לראות נשק כל היום היה קשה מדי בשבילי, וזה בסדר.

רונה קינן ויעל דקלבאום בעצרת הזיכרון

התגברתי על זה ברמה האישית, ועדיין האכזבה שם. שלוש שנים אחרי הפיגוע אני ושאר הפצועים עדיין לא מוגדרים כנפגעי טרור, כי הרוצח, עדיין לא נתפס. את נסיעת האמבולנס לבית החולים ההורים שלי היו צריכים לשלם. החברים שלי שעדיין יושבים בכסאות גלגלים היו צריכים לממן את הכסאות בעצמם, ובעזרת תרומות. אני עדיין חיה במדינה שבה כשארצה להתחתן, לא אהיה מסוגלת לעשות את זה, ואני עדיין חיה במדינה בה מותר להפלות על בסיס נטייה מינית.

לא ייצמח כאן שינוי אלא אם נדאג לזכור

למרות מה שנראה היה כמו התגייסות של כלל הציבור למאבק לזכויות להט"ב בשבועות שאחרי הרצח, כל ההתקדמות שהייתה בשנים האחרונות באה מתוך הקהילה. אנחנו עושים למען עצמנו כל הזמן, אבל שאר הציבור שכח מאיתנו. הרבה פעמים יש לי תחושה שגם אנשים מתוך הקהילה שכחו.

פעם בשנה אנחנו נאספים ומרגישים הכי מאוחדים שאפשר סביב האובדן הזה, סביב הפגיעה הזו, אבל בשאר הימים נוח לנו להשאיר את זה בפינה חשוכה יותר בתודעה שלנו. העניין הוא שלא ייצמח כאן שינוי אלא אם נדאג לזכור. לזכור שגם בתוך הבועה שלנו אנחנו לא מוגנים, לזכור שאנשים איבדו את החיים שלהם בזמן פעילות למען נוער גאה, שהתפקיד שלנו הוא להגן עליהם.

הייתי רוצה שתכריחו אותם, את כל הפוליטיקאים, להגן עלי. היום אולי אני חזקה הרבה יותר, אבל אני עדיין ילדה, ולמרות הכל הכאב לא נעשה נוח יותר. הייתי רוצה שתכריחו אותם להגן עליכם.

> קטעי וידאו מעצרת הזיכרון לציון שלוש שנים לפיגוע בברנוער
> תמונות מעצרת הזיכרון לציון שלוש שנים לפיגוע בברנוער