פסיכיאטר בכיר מתנער מטענתו כי ניתן להמיר את הנטייה המינית
רוברט שפיצר, בעבר היה אחד מראשי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי וממובילי המהלך להוצאת ההומוסקסואליות מה- DSM, הפתיע רבים כאשר פרסם בשנת 2001 מחקר שממנו עלה כי ניתן להמיר את הנטייה המינית. ואולם, כעת הוא מסכים עם מבקריו כי ממצאי המחקר היו מוטים ושגויים מבחינה מדעית
הפסיכיאטר רוברט שפיצר, נחשב לאחד מהמחדשים החשובים של שיטת סיווג מחלות הנפש. החל משנת 1966 הוא היה פעיל בועדה שעמלה על ניסוח המדריך למחלות נפשיות (DSM) של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה, תחילה כמזכיר הועדה שהכינה את המהדורה השניה, ואחר כך כיו"ר הועדה אשר הכינה את המהדורה השלישית.
בשנת 1973 היה לשפיצר תפקיד מרכזי בהיענות לטענת ההומואים בארה"ב לפיה הסיווג של הומוסקסואליות כמחלה נפשית מהווה סטיגמה חברתית נטולת יסוד מדעי. טענותיהם של ההומואים נפלו על אוזן מדעית קשובה. החל משנות החמישים התפרסמו מחקרים אשר הצביעו על כך שהומוסקסואליות אינה נמצאת בזיקה למחלות נפש ולתופעות נוירוטיות . כך למשל, מחקרה של אוולין הוקר משנת 1957, העלה כי בין גברים הומואים והטרוסקסואלים שנבחנו במבחנים השלכתיים (TAT, סיפור על תמונה, רורשאך) לא נמצאו הבדלים ביכולת התפקוד וההסתגלות לסביבה. למעשה, הבוחנים אף נכשלו בהצבעה על נטייתו המינית של הנבחן. ממצאים אלו חזרו מאוחר יותר גם בניסוי שנערך בקרב נשים.
בשנת 1980 יצאה לאור המהדורה השלישית של מדריך מחלות הנפש, אשר נחשבה לפורצת דרך מבחינה מדעית בשל שיטות הסיווג שהוכנסו בה, ושפיצר זכה על עבודתו במוניטין רב. ההחלטה להוציא את הנטייה המינית כשלעצמה מתוך הספר היתה לאחד מציוני הדרך החשובים ביותר במאבק הקהילה לפירוק הדעות הקדומות בחברה כנגד בעלי הנטייה המינית הלא הטרוסקסואלית. לשם השוואה, איגוד הבריאות העולמי קיבל החלטה דומה רק בשנת 1990. למרבה הצער, סוגיית הזהות המגדרית טרם זכתה למענה דומה.

רוברט שפיצר, מתנער מממצאי מחקרו משנת 2001 לפיהן ניתן להמיר את הנטייה המינית
האם הנטייה המינית יכולה להשתנות?
בגלל תפקידו החשוב במאבק ההומואים לשוויון, נדהמו שתי הקהילות – הלהט"בית והמדעית, לשמוע כי שפיצר פרסם מחקר התומך באפשרות להמרת הנטייה המינית. על סמך ראיונות טלפוניים עם כ- 200 גברים ונשים אשר עברו טיפולים להמרת הנטייה המינית, ובחינת דיווחיהם על נטיותיהם לפני הטיפולים ואחריהם, קבע שפיצר כי שינוי הנטייה המינית אפשרי, גם אם לא בקרב כל ההומואים והלסביות, אזי בקרב מי שיש להם מוטיבציות גבוהות לכך.
הארגונים האמריקאיים החזקים אשר מתנגדים להומוסקסואליות ומטיפים ל"תיקון", עטו על המחקר כמוצאי שלל רב. מבחינתם היה זה ניצחון כפול ואולי אפילו משולש: שפיצר נתפס כתומך להט"ב, מדען וגם כיהודי, המעניק לגיטימציה לשיטות של ארגוני הטפה נוצריים. קשה להמעיט בערך של מחקר זה עבור ארגונים אלו – שמראשית שנות השמונים החלו לסבול קשות מהיעדר בסיס מחקרי ואתי לפרקטיקות בהן השתמשו. תפיסות אתיות מודרניות אסרו על ביצוע ניסויים אשר רווחו בשנות השישים והשבעים – כגון מתן מכות חשמל, גירוי נזלתי וגרימת צורות אחרות של כאב ואי נוחות פיזית במטרה לגרום להתנייה נפשית ו'לעיצוב התנהגות'. במקביל החלו להיחשף התוצאות הנוראיות של אותם הטיפולים, ולהתגלות ההטיות החזקות המקשות על שיטות המדידה וההערכה של האפשרות לשנות את הנטייה המינית. מחקרו של שפיצר העניק זריקת עידוד משמעותית לטיפולי ההמרה ופגע בנסיונות לשים להם גבולות אתיים וחוקיים.
הפרק האחרון: שפיצר מודה כי טעה
ואולם כעת, בגיל 80, בבחינת טוב מאוחר מאשר לעולם לא, בראיון לגבריאל ארנה במגזין הליברלי The American Prospect, הסכים שפיצר להודות כי הצדק הוא עם מבקריו, וכי למרואייניו, אשר רובם ככולם הופנו אליו מטעם מטיפים נוצריים ופסיכיאטרים אשר מספקים טיפולי 'המרה', היתה מוטיבציה חזקה להציג את עצמם כסיפור הצלחה ולדווח על שינוי בנטיותיהם המיניות. "במבט לאחור, אני חייב להודות שאני חושב שדברי הביקורת נכונים במידה רבה", אמר שפיצר. "הממצאים יכולים להוות עדות למה שלאלה שעברו טיפולי המרה היה לומר על זה, אבל לא יותר מזה."
ארנה, אשר נפגש עם שפיצר במסגרת מאמר שכתב על טיפול ההמרה שהוא עצמו עבר בסוף שנות התשעים, סיפר כי הוא הופנה לשפיצר על ידי הפסיכותרפיסט ג'וזף ניקולוסי, אשר נחשב לסמכות הבכירה ביותר מקרב המעניקים טיפולי המרה, ואף היה המטפל האישי שלו, אך הוא לא העז להתקשר. שפיצר סיפר לו כי למעשה סבל מקושי לאתר מרואיינים, וכי התאכזב מכך שניקולוסי, אשר היה בעל מוניטין של עשרות שנים בטיפולי המרה, הצליח להפנות אליו רק תשעה אנשים. ארנה, אשר נדחף לבצע את הטיפול על ידי אמו, סיפר לשפיצר כי הדבר עיכב את יציאתו מהארון וההשלמה עם נטייתו המינית בכמה שנים, אך בשנה שעברה הוא נישא לבן זוגו מזה כעשור.
"פרסום מחקרו של שפיצר היה בבחינת זריקת רימון רסס לתוך קהילת הלהט"ב", מצטט ארנה את אחד מעמיתיו של שפיצר בראשית 2001. ואולם כעת נראה שנסיגתו מממצאיו שומטת, את הקרקע מתחת לרגלי הטיעון המדעי האחרון שלכאורה עדיין עמד לרשות מטיפי טיפולי ההמרה.
ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !
אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך.
>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה
תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך
מבזקים
26.02.13 בכירים במפלגה הרפובליקאית משנים עמדתם לגבי נישואים חד מיניים
26.02.13 הספורטאי הבכיר הראשון בארץ שיצא מהארון
25.02.13 מהומת אלוהים במנהטן: מלכת דראג נגד הכנסייה
14.02.13 אשרת שהייה זמנית לעובדת זרה מהפיליפינים המתגוררת עם בת זוג ישראלית
14.02.13 "עיריית ת"א צריכה לחזק ערכי משפחה ותורה ולא מסרים של תועבה"
זה כל כך פשוט, לא צריך דוקטורט: לרוב המוחלט של הלהט"בים יש מוטיבציה גבוהה להיות כמו כולם, ולכן מי שיכול – עושה כל מה שנדרש. אין צורך בטיפול מיוחד למי שיכול, ושום טיפול כזה לא ישנה את מי שאינו יכול.
במאמר מוסגר, השאיפה צריכה להיות שלא יהיה הלחץ החברתי להיות כמו כולם, שאדם יוכל לבחור מבלי להחשף לסנקציות חברתיות אפילו אם יש לו האפשרות האחרת, אבל זה כבר למתקדמים.
המלצה לתגובה:
0
0
לדעתי, הגישה האפולוגטית של שפיצר מיותרת, במידה רבה. בזמנו סקרתי את מחקרו, לאחר קריאה מעמיקה, והמחקר עצמו – גם אם היה ברור שאינו מבוסס על מדגם מייצג – היה מסויג מאוד במסקנותיו וטען שבמקרים מסוימים, רובם ככולם, של נוצרים אדוקים, טיפולי המרה עשויים להצליח. המסקנות מלכתחילה נוסחו בזהירות, לא התיימרו להכללה ולייצוגיות ואפשרו הסתכלות על תופעה חריגה. אני חייב להודות שכחוקר ששואף לאובייקטיביות פרשתי מניסיונותיי לחקור הומוסקסואליות לאחר שנחשפתי ללחץ הפוליטי העצום "להנפיק" אך ורק ממצאים "תקינים פוליטית". למשל, כשמצאתי שהומוסקסואלים נרקיסיסיטיים יותר מהטרוסקסואלים, לא היה כתב עת יוקרתי אחד שהסכים לשלוח את המאמר לשיפוט (אני לא מדבר על קבלת המאמר). זאת כאשר בזמן שסיפרתי על הממצאים להומוסקסואלים ישראלים הם הביעו תמיהה לגבי החידוש, שכן כולם הסכימו שהומואים אכן נרקיסיסטיים יותר מסטרייטים. רק בשלב מאוחר התקבל המאמר וזכה לביקורת נוקבת ולא עניינית, במסגרתה הואשמתי בהומפוביה (!), שעה שהצעתי שאם הממצאים תקפים, יש להתייחס בטיפול לנרקיסיזם של הומואים כמכשול אפשרי בשמירה על קשר ממושך ולהושיט להם עזרה ביצירת קשר זה ובשמירה עליו תוך התייחסות גם להיבט הנרקיסיסטי. מצער שמחקרים נבחנים עפ"י תוצאותיהם ולא עפ"י תקינות הפרוצדורה המחקרית. להערכתי, לחצים מסוג זה הם שהביאו את שפיצר להתנצל על לא עוול בכפו, שכן כאמור מחקרו היה מסויג על ידי עצמו מלכתחילה.
המלצה לתגובה:
0
0
לנרקיסיזם למיטב הבנתי יש הגדרה פתולוגית, ויש להניח שלא לכך כיוונת – כי חלקנו באוכלוסיה גדול בסדר גודל מחלקם של הנרקיסיסטים במובן זה, ואם לא די בכך רובם סטרייטים. אם כוונתך למאפיינים נרקיסיסטיים, מן הראוי שתנסה גם לאבחן מה מקורם – כי מקור הביקורת (מעבר לענין הפוליטי שכבודו במקומו מונח אבל לא נוגע לדיון מחקרי טהור) הוא בייחוס מאפיינים אלו אינהרנטית לנטיה, ואין זה כך בהכרח.
וכן, לא יזיק ומן הראוי שחוקר יזכור ויבין שלמחקרו יש השלכות פוליטיות ו"גרוע" הרבה יותר – חיי אדם תלויים בו (שזו בעצם הסיבה לפוליטיות הזו).
המלצה לתגובה:
0
0
גידי, המחקר של שפיצר הוא זבל חסר ערך. מה בכלל המשמעות שלו? מי עורך מחקר טלפוני על מדגם שנשלח אליו מארגונים דתיים, שואל אנשים בדיעבד מה הם חשו ומה נשתנה ואז יוצא במסקנות שאפשר לשנות את הנטיה המינית? מי זוכר את ההסתייגויות שלו?
זה מחקר הזוי, שנכתב על ידי חוקר בעל מוניטין וקשה לדמיין את היקף הנזק שלו, מרגע שארגוני ההמרה אימצו אותו אל ליבם.
המלצה לתגובה:
0
0
[…] (הבנ"ה, כ' בניסן תשע"ב, 12 באפריל 2012) […]
המלצה לתגובה:
0
0