בתאריך 26 ביוני פתחו שלושה פעילי IDAHO בצרפת בשביתת רעב במחאה על כך שנשיא צרפת פרנסואה הולנד, אינו עומד בהבטחתו להביא לאו"ם הצעת החלטה לפיה חקיקה נגד הומוסקסואליות היא אסורה. החלטה כזו אינה מחליפה כמובן את החקיקה בתחומי המדינות הריבוניות, ואולם היא בעלת עוצמה הצהרתית רבה בנושא הנתון בשנים האחרונות למחלוקת נוקבת, בעיקר בין מדינות המערב (או, לפי טרמינולוגיה עדכנית – 'מדינות הצפון') לבין כמה ממדינות אפריקה (ובראשן – אוגנדה, ניגריה, סנגל ומאלי).

שביתת הרעב הסתיימה בתחילת השבוע החולף, כעבור עשרים ימים, לאחר שחלה הדרדרות במצבו הבריאותי של לואי-ז'ורז' טן, מייסד היום הבינלאומי נגד הומופוביה וטרנספוביה, ונשיא IDAHO. טן, המאוכזב מהתעלמותה של ממשלת צרפת ממחאתו, אמר כי את מחיר כשלונו ייאלצו לשלם ההומואים הכלואים באפריקה.

לואי-ז'ורז' טן, נשיא IDAHO: "על צרפת לפעול בדחיפות" (צילום: ויקיפדיה)

עיקר המחלוקת נוגע לשאלה מי יוביל את המהלך באו"ם. ממשלת צרפת אינה מעוניינת להיראות כמי שכופה ערכים מערביים/צפוניים, על מדינות הדרום. משום כך, היא מבקשת שאת ההחלטה תציג דרום אפריקה – המדינה היחידה באפריקה אשר חוקתה אוסרת אפלייה על רקע נטייה מינית ומאפשרת נישואים חד מיניים. ואולם, גם דרום אפריקה אינה ששה להרים את הכפפה.

במאמר שלהלן, מסביר לואי-ז'ורז' טן את עמדתו:

צרפת חייבת להעביר את ההחלטה לאיסור החקיקה נגד הומוסקסואליות באו"ם

צרפת היתה המדינה הראשונה בעולם שביטלה את החוק הפלילי נגד הומוסקסואליות. זה קרה במהלך המהפכה הצרפתית. ההומופוביה אמנם המשיכה בארצנו באלף ואחת צורות אחרות, אך היה לזה ערך חשוב. כיום, ברחבי העולם, למעלה משבעים מדינות עדיין מענישות בגין הומוסקסואליות. בשבע ממדינות אלה אף קיימת האפשרות לגזר דין מוות. בעיניי, האהבה היא לא פשע.

משום כך, ב-17 במאי 2006, במהלך היום הבינלאומי נגד הומופוביה וטרנספוביה, אשר אני היוזם שלו, השקתי קריאה לביטול כלל עולמי של החוקים נגד הומוסקסואליות. מכתב זה חתום על ידי שישה זוכי פרס נובל, ביניהם דזמונד טוטו ואמרטיה סן, וכן על ידי אמנים כמו מריל סטריפ ואלטון ג'ון, אינטלקטואלים בעלי שם כמו נעם חומסקי וג'ודית באטלר, ועוד עשרות אלפי אנשים ברחבי העולם.

בעקבות מסע הסברה זה, השגנו הכרזה של צרפת לאסיפה הכללית של האו"ם בדצמבר 2008: היה זה תקדים היסטורי. מאבק זה הובלנו יחד עם רמה ידֵה [שרת השוויון ולאחר מכן שגרירת צרפת לאונסק"ו, מוסלמית ילידת סנגל], שהיוותה דוגמה אישית ברמת המחויבות שלה.

בתקופה ההיא, דיפלומטים רבים, וגם כמה עמיתים, הפגינו עמדות צוננות ביותר: זה מוקדם מדי בשביל לפעול, כל זה יהיה מזיק, צריך להניח לדרום אפריקה לפעול, זה יהיה מסובך מדי, זה יהיה בהול מדי, בלה בלה בלה וכו'. היו אלף סיבות כדי לא לעשות דבר. ולמרות זאת, רמה ידה הצליחה מאוד, וכיום איש אינו עוד חולק על כי הושגה התקדמות משמעותית.

צרפת מחויבת, היא צריכה לפעול

ואולם, הגיע העת לעבור מהצהרות להחלטות, לנוסח מחייב יותר. מר ברנר קושנר, גברת מישל אליו-מארי, מר אלאן מארי ז'ופה [שרי החוץ בתקופת הנשיא סרקוזי], התחייבו כולם לנושא זה, אך לא עשו דבר. מר פרנסואה הולנד, אשר אותו פגשתי בתאריך 10 במאי האחרון, אחרי בחירתו, התחייב אף הוא לפעול לפני נובמבר 2012, כאשר הילרי קלינטון, אשר מגלה מעורבות יוצאת דופן בתחום זה, אותתה כבר כי תפרוש מתפקידה אחרי הבחירות לנשיאות, אף אם הנשיא אובמה ייבחר מחדש. ואם הרפובליקנים ינצחו, נוכל לסמוך עוד פחות על העזרה של הדיפלומטיה האמריקאית במאבק זה. לפיכך, אחרי נובמבר יצטמצם חלון ההזדמנויות או ייסגר לגמרי.

האם ניתן לסמוך על היוזמה הדרום אפריקאית? הייתי רוצה שכך יהיה, אך עברו כבר שלוש שנים מאז שדרום אפריקה החלה לגרור רגליים ולהציג לעתים עמדות מעורפלות, וסירבה למעשה להעביר את ההחלטה. לא ניתן להמתין זמן נוסף. צריכה להיעשות פעולה מהירה. אם צרפת מחויבת, היא צריכה לפעול.

מובן מאליו כי צריך יהיה לבנות קואליציה רחבה, עם כמה ממדינות הדרום, כפי שהיה ב-2008, ובדצמבר אותה שנה היתה זו ארגנטינה שהציגה את הנוסח. אולם משרד החוץ, אשר מאז עזיבתה של רמה ידה, הפך להיות רך מאוד בנושאים אלו, אינו מכבד את התחייבויות הנשיא. יש לזה שם: ותרנות.

* ד"ר לואי ז'ורז' טן, 38, יליד מרטיניק, הוא חוקר תרבות, אשר יזם את ציון היום הבינלאומי נגד הומופוביה וטרנספוביה, ומשמש כנשיא ארגון IDAHO. טן הוזכר בעבר כמועמד לפרס נובל לשלום. בשנת 2006 הוא ביקר בישראל לרגל אירועי הגאווה העולמיים בירושלים.