אילה כץ

היה לילה אחד בו לא יכולתי לישון. ישבתי בחוץ, באותו מקום בו אהבתי לשבת עם ניר ולשוחח, ופתאום קפץ לי צב נינג'ה לראש. לקחתי את האייפד, והתחלתי לכתוב, וזה מה שיצא…

מאת: אילה כץ
(נכתב בפברואר 2011, כשנה וחצי לאחר הרצח)

סוף השבוע נגמר עוד מעט. מחר האירוע בירושלים. מחכה לו בקוצר רוח. מחכה לרגע שיקראו בשמי, לרגע בו אעלה על הבמה. תומאס ואמא יהיו בקהל. יראו אותי שם, יבינו מה אני עושה. כן, קצת רוצה גם להשוויץ בהצלחה שלי. כבר כמה חודשים אני עובד ממש קשה. לומד בלי סוף. שיווק, מכירות, קשר עם אנשים. לומד הרבה על עצמי. קורא ספרים, ומדבר עם אמא. מחליפים ספרים, ויושבים בלילה לדבר עליהם, אמא ואני. נחמד שם בחצר, ליד שולחן הזכוכית. רוח נעימה של קיץ מקיפה את שנינו, יחד עם עשן הסיגריה של אמא. לא סובל את זה. טוב שהשבוע היא הפסיקה לעשן.

כל מוצאי שבת אהיה כאן, עם הנוער. אני יודע שזה אחד הדברים החשובים לי. להקשיב לכל מה שיש להם לומר, לכל מה שהם רוצים לשתף, ולא יכולים במקום אחר.

היה סוף שבוע נחמד. ישבתי עם חן, לימדתי אותה חשיבה מתמטית. ישבתי עם עצמי, עשיתי לי סדר בחיים. הכל מסודר עכשיו ב outlook. כל מה שחשוב נמצא שם. ששי בערב, ארוחת ערב עם כל האחים וההורים בביתם. זמן שבועי לסבתא, למירב, לאחים. זמן לארוחת בוקר, לספורט, ללימודים. זמן לעבודה. נחמד שהכל מתוכנן, מסודר. לא צריך להתלבט כל יום, כל היום, מה עכשיו, מה הכי חשוב עכשיו. מסודר לשנה קדימה, החל מהשבוע הזה. בטח, גם הבר-נוער נכנס ללו"ז. כל מוצאי שבת אהיה כאן, עם הנוער. אחרי כל החשיבה בסוף השבוע הזה, אני יודע שזה אחד הדברים החשובים לי. להיות כאן עם הנוער. להקשיב לכל מה שיש להם לומר, לכל מה שהם רוצים לשתף, ולא יכולים במקום אחר. לספר להם על חיי, על התהליך שאני עברתי.

הם צמאים לסיפורים כאלה, עם סוף טוב. ואני אוהב לספר. אני רואה את ניצוץ התקווה בעיניים שלהם. אני רואה את הדרך בה הם מסתכלים פנימה, לתוך מי שהם, ונבהלים קצת פחות. בונים לאיטם את הבטחון שהם יכולים לראות, יכולים פשוט להתבונן, יעלה מה שיעלה. לאיטם הם בונים את הבטחון להיות עם האמת שלהם, תהא אשר תהא, בעולם. הם מתלבטים איפה הם רוצים לשרת בצבא, מה ללמוד, במה לעבוד. הם מתלבטים לגבי מערכות היחסים עם חברים וחברות בבית הספר, בחוג, בשכונה. מתכננים איפה יבלו בערב, בסופ"ש, מאיפה ימצאו את הכסף לבילוי. כמו נערים ונערות אחרות בגילם. אבל להם יש עוד משהו.

גם הבר-נוער נכנס ללו"ז...

השונות היא חלק מהם. לא תמיד היה ברור להם מהיכן נובעת השונות הזו. לא תמיד הם הבינו למה אחרים כאילו יודעים דברים טריוויאליים כאלה של התנהלות, שהם לא מבינים. מנסים להיות כמו כולם, לא לבלוט בשטח. חוסר שקט הוא המלווה הקבוע שלהם. כאן הם מוצאים קצת מנוחה. גם החברים הסטרייטים שלהם, אלה שבאים איתם, מלווים אותם במסעם. מחפשים גם לעצמם מקום בו יוכלו פשוט להיות מי שהם. נדירים בעולמנו המקומות האלה. כמעט בכל מקום אחר שופטים אותם, בוחנים אותם. את כולנו. כאן אפשר לדבר על מה שעולה. לשתף, בידיעה שיש מי שמקשיב. לא נותנים כאן עצות. לא מובילים לכיוון מסויים. מאפשרים ליצור מרחב של התבוננות. גם בפחד.

המוזיקה מרעימה בקולי קולות. לא מת על המוזיקה הזו, אבל הצעירים אוהבים אותה. מצחיק כמה השנים הבודדות האלה, המפרידות ביני לבינן, עושות הבדל. מסתכל עליהם ונזכר בעצמי, כמו שהייתי לפני הצבא, לפני שיצאתי מהארון. משחקים פזורים בחדר, מאפשרים להם להוציא קצת מרץ. אני נהנה לשחק איתם, לצחוק יחד, להעיף כדורים לכל הכיוונים. בפינות הקטנות מתנהלות שיחות שקטות. לפעמים המבט נודד, מחפש משהו. הם נראים כמו כל אחד אחר בגילם, מחפשים את הייחודי שבהם, כמו גם את החלק שהוא כמו אצל כולם. מחפשים את עצמם, ויודעים עמוק בתוכם מי הם, מה חשוב להם בחיים. וזה לא מה שאתם חושבים …

מי אני כשאני לבד?

הפחד הכי גדול שלהם נובע מההורים. כן, ההורים האלה שהביאו אותם לעולם, חיבקו והרגיעו כשבכו. אלה שהיו שם בשבילם בעת שמחה ובעת מצוקה. היו שם בשבילם בעת הצלחה וגם בעת כשלון. "איך יגיבו ההורים כשאצא מהארון?" השאלה הזו מטרידה אותם. מה זה מטרידה, ממוטטת. "יא הומו, תבעט לשער, לא לשמיים" צורח אבא על שחקן כדורגל שכשל לרגע, מעורר את הר הגעש הפנימי, העומד על סף התפרצות. הבדידות מציפה. חוסר אונים מאיים להשתלט. לבד בעולם. מי אני כשאני לבד? אם יזרקו אותי מהבית, איפה אגור? לאן אני יכול ללכת? אם ההורים שלי יזרקו אותי מהבית, מה יהיה עלי? מה זה החיים האלה … בשביל מה זה טוב. בית ספר? ממש לא מעניין. לא קשור לחיים בכלל. אולי עדיף להישאר בארון, כדי לא לאכזב את ההורים. לא לפגוע בהם. אולי עדיף לצאת כבר. אבל אני לא רוצה לוותר על ההורים, לא מוכן שהם יוותרו עלי. כמה אצטרך להילחם על זה? נמאס מכל תסריטי האימה האלה על מה יהיה. מעט תקווה מתעוררת בתוכם כאשר הם שומעים את הסיפורים שלנו, המדריכים. הם מבינים שיש גם הורים שמחבקים ותומכים. הם מפנימים שגם ההורים זקוקים לזמן. הם מבינים שהחיים מורכבים, מכילים את האהבה, את הדחייה, את ההתמודדות, ואת האנשים שיהיו כאן בשבילם כל הזמן.

הדלת הנפתחת קוטעת את רצף המחשבות. הרבה טיפוסים מוזרים כבר נכנסו לכאן, אבל צב נינג'ה שחור, אפילו כאן עוד לא ראיתי

אני מכין עוד טוסט בשקל, שייק פירות בשניים. מפטפט עם נערה נחמדה, קצת מבולבלת. מחייך, כהרגלי, לכולם. כאן אני גם שוטף כלים. רק שאף אחד לא יידע. עם זה אני לא מוכן לצאת מהארון. גם בבית וגם אצל ההורים אני מצליח להתחמק מזה באופן מזהיר. שולח את חן לעוד סיגריה בחצר. עובד קשה הבחור הזה. נופר יוצאת משיחה ארוכה עם חניך. נו, טוב, שתלך גם היא לעשן לפני שמישהו מהם יחליף אותי כאן, ליד הבר. בכל מקום אני מוקף מעשנים. לא סובל את זה …

ניר כץ ז"ל 1983-2009

הדלת הנפתחת קוטעת את רצף המחשבות. הרבה טיפוסים מוזרים כבר נכנסו לכאן, אבל צב נינג'ה שחור, אפילו כאן עוד לא ראיתי. אני מחייך אליו בברכה. לא האמנתי שיתמזל מזלי ואחד מגיבורי ילדותי יצוץ פתאום, יופיע דווקא בבר-נוער. אני קולט נשק ביד שלו, רואה, ולא מבין. what the fuck חולפת המחשבה, אבל הכדור מהיר ממנה. כמו בהילוך איטי אני עף לאחור, מוטח לריצפה. שומע עוד יריות. מנסה לגרור את עצמי, לראות מה קורה, אולי אפשר לעזור למישהו. שיט, אפילו לעצמי אני כבר לא יכול לעזור. חיי כולם חולפים כמו בסרט מול עיני. עשרים ושש שנים, וכמעט שבועיים, חולפים בפחות משניה. אני כבר מתגעגע למשפחה שלי. כמו מכת ברק, אני מבין שזהו, אין מה לעשות יותר. עוצם את העיניים ומתמסר לשלווה האוהבת שמקיפה אותי.

פורסם באתר של אילה כץ, מרצה, כותבת (M.A. הנחיית קבוצות) – מסעות בחיים

קליפ זיכרון לניר שהכינה רוני קליין:

ב-17 במאי יצוין בארץ ובעולם היום הבינ"ל נגד הומופוביה וטרנספוביה !

אירועי הבנ"ה / IDAHO יעמדו השנה בסימן מאבק בהומופוביה וטרנספוביה במערכת החינוך ודרך החינוך. 

>> עזרים שונים לפעילות - באנרים ייחודיים של הבנ"ה להטמעה באתרכם, פוסטר הבנ"ה גדול להדפסה, מערך שיעור בנושא הומופוביה ועוד.
>> רעיונות והצעות לפעילויות הבנ"ה
>> לוח אירועי הבנ"ה 2012 בישראל
>> הצטרפו אלינו בפייסבוק
>> הירשמו לרשימת התפוצה